מה הדבר הראשון שהיית עושה לו היית השר/ה לענייני מוגבלויות בממשלת ישראל, אם היה תפקיד כזה? את השאלה הזו הפנינו בימים האחרונים לשורה של פעילים בכירים בתחום המוגבלויות בישראל, שהם בעצמם אנשים עם מוגבלויות.
ביקשנו לשוחח איתם בעניין לקראת היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות שיצוין ב-3 בדצמבר, שלכבודו יזמנו – יחד עם מפעל הפיס ומרכז השלטון המקומי – את פרויקט “לילה סגול”. במסגרת הפרויקט, שמתקיים לראשונה בישראל, יוארו כ-80 מבני ציבור ובניינים פרטיים מקריית שמונה ועד אילת באור סגול, הצבע המזוהה בעולם עם קהילת האנשים עם מוגבלויות. מטרת האירוע היא להעלות מודעות לזכויות אנשים עם מוגבלויות ולערך השילוב שלהם בחברה.
ואם כבר אירוע חגיגי, אמרו לעצמנו, למה לא לציין על הדרך את תרומתם הנכבדה של אותם פעילים בכירים עם מוגבלויות, שעשו רבות למען הקהילה בארץ? מדובר באנשים שהצליחו במהלך הקריירה לשבור מחסומים, לנצח סטיגמות, לנפץ תקרות זכוכית, ולא פחות חשוב לסלול דרך לאנשים נוספים עם מוגבלות שיבואו אחריהם. חשוב רק לציין שלא מדובר בדירוג או בתחרות, ויש עוד פעילים רבים עם מוגבלות שלא מופיעים בכתבה הזו, ושיש להם תרומה נכבדת לא פחות.
יובל וגנר
מייסד ויו”ר עמותת “נגישות ישראל”, לשעבר טייס מסוקי קרב
בזכות עשייתו של יובל וגנר (55), מייסד ויו”ר עמותת “נגישות ישראל”, מצב הנגישות בישראל השתפר דרמטית בעשורים האחרונים. עם זאת, גם וגנר עצמו מודה שהדרך אל המטרה – מדינה מתקדמת שמאפשרת חופש תנועה מלא לאנשים עם מוגבלויות – עדיין ארוכה. מה שבטוח, הוא לא מתכוון לוותר בעניין הזה.
את שירותו הצבאי הוא עשה כטייס מסוקי קרב בחיל האוויר. במרץ 1987, במהלך טיסת אימון, התרסק מסוקו עקב תקלה טכנית, וכתוצאה מכך הוא נפצע קשה מאוד ונותר משותק מהצוואר ומטה. על אף מוגבלותו, המשיך לשרת בחיל האוויר במגוון תפקידים, ואחרי 30 שנות שירות השתחרר בדרגת סגן אלוף.
וגנר, תושב הוד השרון ואב לשלושה ילדים, הוא בוגר תואר במינהל עסקים. ב-1999, לאחר פנייה מצד נשיא המדינה דאז עזר ויצמן ז”ל, הוא ייסד את עמותת “נגישות ישראל”, במטרה להפוך את ישראל למדינה נגישה לכל סוגי המוגבלויות ובכל תחומי החיים. העמותה בראשותו מקדמת חקיקה, מבצעת פרויקטים של הטמעה בפועל ועורכת פעילויות להגברת המודעות לחשיבות הנושא.
בזכות עשייתו, כאמור, מצב הנגישות בישראל השתפר רבות, וכך גם איכות חייהם של אנשים עם מוגבלויות וקשישים. בשנות פעילותו הוא זכה בפרסים רבים והרצה בכנסים בכל העולם. את כל הדברים האלה הוא עושה בהתנדבות.
נושא חשוב נוסף שעליו שמה “נגישות ישראל” דגש הוא הנגשת העתיד הטכנולוגי, כדי לוודא שגם בעתיד אנשים עם מוגבלויות יחיו חיים נגישים, נוחים ושוויוניים.
מה הייתי עושה אילו הייתי השר לנושא אנשים עם מוגבלויות:
וגנר: ראשית, הלוואי שבישראל היה שר אחד שממוקד לעניינם המלא של אנשים עם מוגבלות וקשישים, המהווים ביחד 30 אחוז מהאוכלוסייה. הייתי פועל לאגד את כל הנושאים הרלוונטיים לאנשים עם מוגבלויות למשרד שלי, משרד אחד, מוביל, ממוקד ומתוקצב. הייתי פועל לשוויון זכויות והזדמנויות מלא, ובעיקר לאפשר נגישות מלאה ומראש לכל סוגי המוגבלויות בכל תחומי החיים, תוך שילוב אנשים עם מוגבלות בתהליכי קבלת ההחלטות.
בנוסף, הייתי פועל לכך שאיכות החיים של אנשים עם מוגבלות תשתפר משמעותית, מוודא השלמת הנגישות ברשויות המקומיות, משרדי הממשלה, ובעיקר מערכת הבריאות, התחבורה הציבורית ומערכת החינוך. הייתי נותן תמריצים לקידום תעסוקת עובדים עם מוגבלות, הייתי מוביל קמפיינים ליצירת מודעות חיובית ושוויונית ביחס לאנשים עם מוגבלות, ובעיקר פועל לוודא שהעתיד הטכנולוגי יהיה נגיש מראש לאנשים עם מוגבלות וקשישים”.
ח”כ קארין אלהרר
חברת כנסת מטעם יש עתיד, מתמודדת עם ניוון שרירים
קצת קשה להאמין, אבל מ-2012 קארין אלהרר (43) כבר מכהנת כחברה בכנסת ישראל. אלהרר, תושבת ראשון לציון ואמא לשני ילדים, מתמודדת עם מחלת ניוון שרירים ומתניידת באמצעות כיסא גלגלים.
במהלך לימודי התואר השני שלה במשפטים בארה”ב, התמחתה אלהרר במסגרת ארגונים אמריקאיים העוסקים בזכויות אנשים עם מוגבלויות. לאחר סיום לימודיה החלה לעבוד בקליניקה המשפטית לזכויות אנשים עם מוגבלות בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, ובהמשך מונתה למנהלת מערך הקליניקות המשפטיות.
אלהרר פעילה בתחום החקיקה לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות. היא הגישה מספר עתירות עקרוניות בתחום זה, שתרמו לשינויים בנושא העסקת סייעות אישיות והסעות במסגרות החינוך המיוחד, ובפעילות מול הביטוח הלאומי באשר לתשלום גמלת ילד נכה לילדים עם אוטיזם. מכהנת בכנסת מטעם סיעת יש עתיד.
על הרגע שבו התבשרה על כך שיש לה ניוון שרירים, סיפרה בעבר לאתר “מאקו”: “זו הייתה פגישה אצל נוירולוג בתל השומר, שאמר לי ‘את תשבי מתישהו על כיסא גלגלים’. זה לא ממש עניין אותי. אמרתי לו ‘אוקיי, תודה’. אפשר לקרוא לזה הדחקה, ואפשר לקרוא לזה להמשיך בחיים. יש שתי ברירות. האחת היא לשבת בבית ולרחם על עצמך ולהגיד איך זה קרה וזעקות שבר. ויש את האופציה השנייה שהיא נשמעת לי טובה יותר, לא ממניעים של אני אהיה גיבורה, אלא פשוט מן כזה ‘עזבו אותי, אני רוצה לחיות את החיים שלי’. אז החלטתי לחיות את החיים שלי”.
מה הייתי עושה אילו הייתי השרה לנושא אנשים עם מוגבלויות:
אלהרר: אם הייתי השרה לאנשים עם מוגבלויות בישראל, הייתי מייצרת נקודת עצירה אחת – מרכז שינגיש את כל הזכויות המגיעות לאנשים עם מוגבלויות מהמדינה. כיום מימוש זכויות לאנשים עם מוגבלויות כולל פנייה למגוון משרדים והתמודדות עם ביורוקרטיה אינסופית, מה שהופך את התהליך לכמעט בלתי אפשרי ללא סיוע מקצועי, ומקים חומות בין האדם למימוש זכויותיו. יצירת מרכז זכויות אחד תסיר את הביורוקרטיה ותאפשר מימוש זכויות בצורה נוחה”.
זיו שילון
יזם ופעיל חברתי, נכה צה”ל
זיו שילון, בן 32, אבא לשני ילדים, הפך כבר מזמן סמל לאומץ ולנחישות. הוא מעולם לא הסתיר את היד המלאכותית שבה הוא נעזר בעקבות הפציעה בשירות הצבאי, דיבר על הנכות בפתיחות רבה כמעט מעל כל במה ציבורית, וכך תרם רבות להעלאת המודעות לנושא.
הוא נולד וגדל בבאר שבע. במקביל ללימודיו בתיכון שיחק בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע בכדורסל. בשנת 2006 התגייס לחטיבת גבעתי, והתקדם במעלה הדרגות עד שמונה למפקד פלוגה בגדוד צבר.
באוקטובר 2012, ביומו האחרון בתפקיד, יצא עם הפלוגה שלו לפעילות חודרת ברצועת עזה. בחלק האחרון של הפעילות הוא ניגש לפתוח שער בגדר, כדי לאפשר לכוחות הנדסה ושריון שפעלו בצוותא עם גבעתי לשוב לשטח ישראל, ואז הופעל מטען והתפוצץ ישירות על גופו.
בזמן שהצוות שלו נותר מאחור באזור מוגן, התעורר שילון סמוך לגדר המערכת, שתי ידיו מרוסקות לחלוטין וגופו שרוף ומדמם. לאחר מספר דקות על הקרקע הוא הצליח להתעשת ומצא איכשהו כוחות לפנות את עצמו אחורה אל הצוות, כאשר הוא נושא עימו את שארית ידו הימנית.
לאחר טיפול ראשוני בשטח הוא פונה במסוק לבית חולים סורוקה במצב קשה. הוא עבר ניתוח לשחזור ידו הימנית, ומאותו רגע נכנס לתהליך אשפוז ושיקום אינטנסיבי של שנה. בסוף 2016 השתחרר סופית מצה”ל.
שילון הוא בעל תואר במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. בין עיסוקיו השונים הוא גם יזם והקים פרויקטים חברתיים רבים. בשנת 2018 הוענק לו “אות המופת השיקומי” מטעם משרד הביטחון.
מה הייתי עושה אילו הייתי השר לנושא אנשים עם מוגבלויות:
שילון: הייתי מעניק סובסידיות לנכים עובדים, מקדם הכשרה למשרות היי-טק ו-IT, כולל הקמת עמדות בבית, ומשנה מהיסודות את התלות של דמי נכות באי יצאה לעבודה”.
מורן סמואל
ספורטאית, בעלת מדליית זהב פראלימפית, פעילה למען אנשים עם מוגבלויות
את ההרצאות על חייה כאישה וכספורטאית עם נכות, מסיימת מורן סמואל עם סרטון מרגש. בסרטון היא מצולמת בראש הפודיום לאחר שזכתה בתחרות באיטליה. אלא שבמקום להשמיע את ההמנון הישראלי, בחרו המארגנים למרבה הבושה להשמיע שיר אחר. סמואל, במקום לכעוס ולרדת מהפודיום, ביקשה את המיקרופון ושרה את “התקווה” בעצמה.
הסיפור הזה מלמד הרבה על תפיסת העולם שלה. משפט המפתח בהרצאותיה הוא “אם תסתכל על מכשול כמכשול, יש סיכוי טוב שהוא יפיל אותך בדרך. אם תסתכל עליו כאתגר, תעשה את המקסימום לעבור אותו”.
היא מאמינה שצריך לדעת לקחת את הקשיים שאנחנו נתקלים בהם בדרך ולהפוך אותם להזדמנות ללמידה ולצמיחה. להתחזק מתוך האתגרים שהחיים מציבים לנו. לא להתמקח עם הגורל, או עם מה שהוכרחנו להתמודד איתו, אלא לאסוף כוחות כדי להתקדם מאותה נקודה קדימה, בידיעה שאת העבר אי אפשר לשנות, אבל אפשר להשפיע על עתידנו. את המוטו הזה היא מנסה להעביר לאנשים אחרים, וגם לאנשים עם מוגבלויות.
סמואל, בת 38, נולדה בכרמיאל ונמשכה לספורט מילדות. היא שיחקה כדורסל בקבוצה העירונית וגם בנבחרות ישראל הצעירות.
בשנת 2006 עברה התפרצות של מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. לאחר תקופת שיקום השלימה תואר ראשון בפיזיותרפיה ותואר שני בחינוך, ובמקביל פעלה להקמתה מחדש של נבחרת הנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים, אותה ייצגה בשתי אליפויות אירופה. בנוסף, העזה והצטרפה לנבחרת הגברים בבית הלוחם בתל אביב.
את הקריירה הפראלימפית התחילה ב-2010 בענף החתירה בסירת יחיד, ומאז השתתפה בשתי אולימפיאדות ו-8 אליפויות עולם (ב-7 מהן זכתה במדליה). אם תשאלו אותה, סמואל סבורה שהישגיה הבולטים ביותר בענף החתירה הם מדליית הזהב ותואר אלופת העולם ב-2015, ומדליית הארד במשחקים הפראלימפיים בריו 2016. בימים אלה היא מתאמנת לקראת המשחקים בטוקיו שאמורים להיערך בקיץ 2021.
חוץ מהקריירה הספורטיבית, היא פועלת לקידום התדמית ושינוי התפיסה לגבי אנשים עם מוגבלויות בכלל, וספורטאים עם מוגבלויות בפרט. היא מרצה בכל רחבי הארץ במגוון מיזמים ומדברת עם ילדים, בני נוער, חיילים ומבוגרים על ערכים, על התגברות ועל חוסן.
מה הייתי עושה אילו הייתי השרה לנושא אנשים עם מוגבלויות:
סמואל: קודם כל, הטמעת ההבדל בין שוויון לשוויון הזדמנויות. אני חושבת ששוויון זו מטרה לא ריאלית ואין בה צורך. הצרכים של אנשים שונים שמגיעים מנסיבות חיים שונות הם אחרים, ולכן חשוב להיות ערניים לצרכים המיוחדים של כל רובד או קבוצה באוכלוסייה. יחד עם זאת, חשוב לפעול ליצירת הזדמנויות שוות לכולם בכל תחומי החיים – בחינוך, בבריאות, בספורט, בתעסוקה ובפנאי.
איך זה אמור לקרות? נגישות על כל היבטיה (כבר קיימת חקיקה, אך יש לאכוף אותה טוב יותר). חיסול דעות קדומות על ידי חינוך מגיל צעיר ומפגש יומיומי בין ילדים שונים. הייתי מנסה מודל הפוך של “שילוב”. במקום שילדים עם צרכים ייחודיים “ישולבו” בגנים רגילים, לדאוג שילדים יבלו יום בחודש בגן מיוחד (נכויות פיזיות, חושיות, קוגניטיביות).
הגדלת תקציבים לטובת התאמת והנגשת מבנים ציבוריים, אולמות ספורט, קופות חולים וכו’. הגדלת הקצבה הבסיסית של אנשים עם מוגבלות בחמש השנים הראשונות, כדי לאפשר הסתגלות למצב החדש ללא לחץ כלכלי (בקרב צעירים, הגדלת הקצבה מגיל 21 ועד גיל 26). בשנים אלו יתבצע מאמץ מיוחד ליצור הזדמנויות ללימודים ולהשתלבות בתעסוקה. לאחר מכן לבחון מחדש את גובה הקצבה לפי המודל הקיים.
אסף מרקוביץ’
מוזיקאי, פעיל בארגון האוטיסטי הראשון – ואוטיסט גאה
אסף מרקוביץ’ לא מוכר לקהל הרחב. מרקוביץ’, בן 29 ממודיעין, הוא מלחין, מעבד, מרצה, בעל תואר ראשון ביצירה רב תחומית מטעם האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, מורה למוזיקה בבית ספר, מתופף פעיל בלהקת Desert ובלהקה האוטיסטית Funky Shanky, וכן פעיל מרכזי באס”י – פעילי הקהילה האוטיסטית בישראל. ואם לא הבנתם כבר, הוא גם אוטיסט גאה.
אס”י הוא ארגון פורץ דרך. הוא נוסד על ידי רונן גיל וסולה שלי, שניהם אוטיסטים, ויותר מאוחר הצטרף גם מרקוביץ’. מטרת הארגון היא להוות בית לאנשי הקהילה, לחבר בין אנשים אוטיסטים לבין עצמם, וגם בינם לבין ארגונים דומים מהעולם.
הייחוד של אס”י הוא בעצם היותו ארגון של אוטיסטים, ולא, כמו שקורה ברוב העמותות והארגונים בתחום, של אנשים שמדברים בשם אוטיסטים. הארגון מנוהל על ידי אוטיסטים וכל החברים בו מאובחנים ככאלה.
אנשי אס”י משתתפים בכנסים בארץ ובעולם. בשנה שעברה קיימו כנס בשם “אוטיסטיכנס” בצפון הארץ, שנמשך שלושה ימים ויועד לאוטיסטים בלבד, מלבד היום האחרון שנפתח גם למרצים ולאורחים “רגילים”. במהלך הכנס ענדו המשתתפים צמידים בצבעים שונים כדי להקל עליהם את התקשורת אחד עם השני.
מה הייתי עושה אילו הייתי שר המוגבלויות:
מרקוביץ’: קודם כל, הייתי משנה את השם והגדרת התפקיד. אני אסביר. אם אהיה שר כזה, אני לא אהיה שר עבור מוגבלויות ולא עבור כל תווית רפואית אחרת, אלא אהיה שר עבור אנשים עם מוגבלויות. אהיה שר עבור אנשים, אנשים החווים פערים באפשרות להיות שווי זכויות במדינה.
דבר ראשון ששר כזה צריך לעשות זה לקדם את חקיקת הסעיפים והפרקים של אמנת האו”ם בדבר שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. מעבר לכך, הדבר הראשון שהייתי פועל למענו זה קידום חקיקה של חיים עצמאיים בסיוע אישי. רוב שירותי המגורים שיש היום לא מאפשרים לאנשים עם מוגבלויות להגשים את עצמם, תוך כפייה של סדר יום ואורח חיים מסוים. חיים עצמאיים בסיוע אישי נובעים מהתפיסה שלאדם עם מוגבלויות יש זכות בסיסית לקבוע החלטות בנוגע לחייו, ואיך היה רוצה לקבל את התמיכה שהוא זכאי לה מהמדינה. ביחס למסגרות הקיימות – לפי חישובים שעשיתי – מדובר גם בחיסכון של הרבה כסף למדינה.
בנוסף לכך, אפעל למען שינוי תודעתי של כל התפיסה בישראל מהו אדם עם מוגבלות, ואביא לתודעה של אזרחי המדינה כמה ערכים:
גישה ביקורתית לאנשים עם מוגבלויות. בשונה מהגישה הרפואית, לפי גישה זו מוגבלות היא לא משהו שיש רק לאדם, אלא זו תופעה חברתית–תרבותית: מוגבלות היא הפער בין היכולות שיש לאדם לבין מה שהחברה דורשת ממנו לפעול ולעשות באותו הרגע. גישה זו בנויה על כבוד הדדי, ולא על כבוד הירארכי, ובה האדם עם המוגבלות נמצא במרכז, והוא מקור הידע העיקרי, כי הוא חי את זה כל חייו, והידע שלו הוא מבפנים ועל בשרו, ולפעמים מדובר גם בידע קהילתי של אנשים עם מוגבלויות שהצטבר, ולא רק ידע חיצוני שנלמד מבחוץ על ידי אנשי מקצוע.
אותה גישה לא מוגבלת לשילוב, ואפילו לא דוגלת בכך. שילוב, לראייתה, איננו מספיק. הגישה שואפת בהגשמתה להכלה ולקבלה. הגישה לא מציבה תנאים לאדם שהוא חייב להשתנות כדי להשתלב בחברה, אלא דוגלת בתמונה הרחבה:
הכלה – לשנות את החברה ככה שהיא תתאים לאנשים עם מוגבלויות, בלי שהם יצטרכו לבחור בין לוותר על להיות הם עצמם ולמחוק את זהותם כדי להשתלב בחברה, ובין לא להיות מי שהם ולחוות הדרה. להרחיב את המיינסטרים לוויידסטרים.
קבלה – זה כמו הכלה, רק שזה כולל את ההסכמה שיש אנשים שלא מעוניינים להיות חלק מהחברה, אבל הם עדיין ראויים לתמיכה, זכויות והיענות לצרכים שלהם, תוך מתן אפשרות להיות בחברה גם אם אתה לא נמצא בתוך החברה.
נגישות – נגישות זה לא רק רמפות, אלא תפיסת חיים. נגישות זו האפשרות לעשות משהו מסוים בכמה דרכים, כולל אפשרות הגעה והעברת מידע ועיבוד מידע.
בחינוך אפעל בכמה מישורים:
היכרות אישית וידע – ילדים צריכים להכיר מגיל צעיר אנשים עם מוגבלויות, כך שלא יתקיים גורם הרתיעה והפחד שהשתרש ממקורות אחרים, ובכלל מהחברה, והם יוכלו להתנסות וללמוד כבר בגיל צעיר איך לבוא עם אותם אנשים במגע. מעבר לכך, אותם תלמידים ילמדו על האפשרות לייצר תקשורת אחד עם השני בדרכים שונות, וככה גם עם אנשים עם מוגבלויות. הם ילמדו גם שכל אדם הוא עולם ומלואו ומוזיקה טהורה. לכן, חייבים להיות בבית ספר מורים עם מוגבלויות, שגם מקבלים את ההתאמות הנדרשות.
ערכים מרכזיים בבתי הספר – יהיו הכלה, קבלה, חמלה ונגישות – לא רק שילוב.
אנשי חינוך יחויבו לקבל הכשרה בשביל לאפשר את ההכלה והקבלה. ההכשרה תהיה מאנשים עם מוגבלויות בעצמם.
בשוק העבודה – אפעל למען למידה ואימוץ של הנגשות והתאמות הקיימות בעולם. אקים גופים למען זה, ולאחר למידה אחייב עסקים לאמץ את אותן הנגשות. תוך כדי, אפעל למען מתן התאמות עבור אנשים עם מוגבלויות שכבר עובדים, ושמעוניינים לעבוד, כולל התאמות, הנגשות ותיווך בראיונות עבודה.
בנוסף, הייתי פועל לביטול חוק לרון. אין צורך לדכא אנשים שמעוניינים להתפרנס בכבוד. זה גם בניגוד להיגיון שאומר שככל שאדם עובד יותר, הוא צריך להרוויח יותר. קצבת נכות, להשקפתי, היא לא השלמת הכנסה, אלא סיוע מתוקף מצב המוגבלות. בדרך כלל, רוב סכום הקצבה הולך על טיפולים ועל אפשרות בסיסית להיות חלק מהחברה.
כאדם אוטיסט, אני רוצה להתעורר ליום שבו החברה תדע שזה לגיטימי להיות אוטיסט, שזה לגיטימי להיות שונה, בכל גוון אנושי ובכל תפקוד. זה צריך להתבטא בחינוך, במארג החברתי ובכל היבט במדינה – גם בשירותים שלה.
עו”ד עבאס עבאס
מייסד ומנהל עמותת אלמנארה, כבד ראייה
למרות שעבאס עבאס, כבד ראייה בן 41 מנצרת, הוא המייסד והמנהל של עמותת אלמנארה (המגדלור), שהוקמה בשנת 2005 ועוסקת בקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות, הוא מסרב לקבל על עצמו את התואר נכה. אם כבר, הוא מבהיר, רק אדם שמתמודד עם מוגבלות.
“החיים הם הרפתקה אחת או כלום”, מצטט עבאס את הסופרת החירשת-עיוורת הלן קלר ומספר כמה הוא משמעותי עבורו. “כשבאתי לעולם התקבלתי על ידי האמירה ‘חבל שהוא בא לעולם, איזה מסכן ואיזה חיים קשים יהיו לו'”, הוא אומר.
בניגוד לתחזיות הקודרות, החיים דווקא האירו לו פנים, הרבה בזכות עבודה קשה והרבה נחישות. עבאס מחזיק במספר תארים אקדמיים: שני תארים במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תואר שני במינהל עסקים וניהול מלכ”רים מאוניברסיטת חיפה, וכן רישיון עריכת דין ותעודת מורשה נגישות שירות.
כילד היה התלמיד היחידי עם מוגבלות בבית הספר בו למד בנצרת. אף כי חוקית הוא מוגדר עיוור, הוא איננו מרגיש “נכה”, ואף נמנע מלעשות שימוש במונח זה. לאורך כל דרכו, כתלמיד, סטודנט, יזם חברתי ומנכ”ל עמותת אלמנארה, האמין בהצטיינות כדרך חיים להתגבר על המוגבלות.
עם השנים התפתחה עמותת אלמנארה להיות ארגון מוביל בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. העמותה שמה לה למטרה לקדם שינוי חברתי בתפיסת אנשים עם מוגבלות באמצעות שורה של פעילויות, שמטרתן קידום הכלה, נגישות ושילוב אנשים עם מוגבלות בחברה.
אחד המיזמים החשובים של אלמנארה הוא הספרייה המותאמת בערבית לאנשים עם מוגבלות בראייה ובקריאה, הכוללת אלפי כותרים מוקלטים בתחומים שונים. הספרייה נגישה לציבור המשתמשים באמצעות אתר אינטרנט ואפליקציה לטלפונים חכמים. מיזם זה הוא היחיד מסוגו בעולם הערבי. זאת, בנוסף למיזמים של הדרכה במערכת החינוך ובארגונים עסקיים על חשיבות הנגישות והיחס השווה לאנשים עם מוגבלויות, הנגשת השכלה, העצמה אישית ותעסוקתית, ולצד זה מחלקה משפטית שעוסקת בסנגור וסיוע.
עבאס, שזכה במהלך השנים בפרסים רבים, מקיים הרצאות לקהלי יעד בנושא “ממוגבלות ליזמות”. ההרצאה שלו עוסקת בסיפור חייו כילד עם מוגבלות בחברה הערבית, ועל דרכו הארוכה עד לעמדה משפיעה כיום.
מה הייתי עושה אילו הייתי השר לענייני אנשים עם מוגבלויות:
1. יוזם קמפיין ציבורי גדול שמטרתו קידום המודעות לענייני אנשים עם מוגבלויות וחשיבות השתלבותם בכל תחומי החברה, והכל תחת הסיסמה ״שום דבר עלינו בלעדינו״. כלומר, אנשים עם מוגבלות במרכז הבימה ומעורבים בצורה אקטיבית בכל העניינים הקשורים אליהם.
2. יזום תוכנית לאומית לקידום ההשכלה והתעסוקה של אנשים עם מוגבלויות.
3. הטמעת הנגישות, הן ברמת תשתיות והן ברמת השירות ברשויות המקומיות, ובמיוחד בחברה הערבית.
4. חיזוק העמותות המיוחדות המובילות פרויקטים משמעותיים לקידום אנשים עם מוגבלויות.
5. יזום חוקים והתקנת תקנות למימוש יותר זכויות והשתלבות לאנשים עם מוגבלויות בצורה שוויונית ומכובדת.
6. קידום אכיפה של כל החוקים הקיימים, ובמיוחד החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
אלכס פרידמן
מייסד ויו”ר “נכה לא חצי בן אדם”, נאבק בניוון שרירים
אלכס פרידמן (32), תושב יבנה, המתמודד עם ניוון שרירים ומרותק לכיסא גלגלים, הוא אחד ממנהיגי ציבור הנכים הבולטים בישראל בעשור האחרון. למרות מוגבלות פיזית קשה, הוא הצליח לייסד ארגון חזק ובעל השפעה – “נכה לא חצי בן אדם” – וגם להניע תהליכים משמעותיים מול ממשלות ישראל.
בעקבות מאבק שהוביל פרידמן, חוקק בחודש פברואר 2018 חוק היסטורי להעלאת קצבת הנכות בהיקף של 4.3 מיליארד שקל. באוקטובר השנה, לאחר מאבק עיקש נוסף, חוקקה הפעימה השנייה במסגרת החוק בהיקף של מיליארד שקל. הוא לא מתבייש בנכותו, הוא מגיע לכל מקום שיש בו עוול ומנסה לתקנו.
ויש פירות לעמלו. פרידמן זכה להיבחר לאיש השנה של “ידיעות אחרונות”, ”ישראל היום”, ערוץ 9 ו”גלובס”, וזכה בתארים רבים נוספים בעקבות פעילותו לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות.
בפברואר 2019 הצטרף למפלגת “ישראל ביתנו” ושובץ ברשימתה, אולם לא הצליח להיכנס לכנסת. יחד עם המפלגה פעל לקידום חוק קצבת נכות בגובה שכר המינימום וחוק המונשמים, שנכלל בפעימה השנייה בחוק הנכים, וכן הוביל את החרגת עובדי הסיעוד הזרים מיום שבתון בבחירות.
ארגון “נכה לא חצי בן אדם”, שהוא יושב הראש שלו, היה מהארגונים המרכזיים שקידמו את חקיקת החוק להעלאת הקצבאות. “העשייה למען אנשים עם מוגבלות, קשישים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות חייבת להימשך ולעלות מדרגה, ובמקרה שלנו, לעלות רמפה”, אמר פרידמן בעבר.
מה הייתי עושה אילו הייתי השר לענייני אנשים עם מוגבלויות:
אנשים עם מוגבלות מהווים 20% מהאוכלוסייה, ובעידן שיש לנו שר מים, מן הראוי שיהיה שר הנכים, במטרה לאגד את עבודת המשרדים השונים בתחום, להקל הליכים ביורוקרטיים ולהוביל רפורמות משמעותיות. הדגל שלי היה וימשיך להיות קצבת נכות בגובה שכר מינימום, לצד שילוב ראוי בתעסוקה ובחברה, תוך העלאת המודעות וקידום שוויון בכל תחומי החיים.
שחר בוצר
בכיר במגזר העסקי-חברתי, חתום על בג”ץ תקדימי
אומרים שכשהגוף לוקה ולא מרגיש, מחשבות הראש טסות קדימה, וכך גם במקרה של שחר בוצר (38).
בוצר, תושב שוהם ואב לשלושה ילדים, הוא אחד ממשקיעי האימפקט הראשונים בישראל. מדובר בהשקעות עסקיות המודדות גם השפעה חברתית וסביבתית. בשש השנים האחרונות הוא שותף ומנכ״ל בקרן ההשקעותB-Community 2.
לפני הקמת הקרן כיהן במספר תפקידים בכירים, בהם יושב ראש איסתא ליינס, חברת אחזקות ציבורית שנסחרת בבורסה בתל אביב, יושב ראש חברת “ג׳וב טוב”, שעסקה בהשמה ומיקור חוץ של סטודנטים, מנכ”ל שח”ם, ארגון השחקנים בישראל, ויושב ראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.
גם בהתנהלות עם נכותו הוא פורץ דרך. בוצר, שנולד עם מחלת ניוון שרירים ומרותק לכיסא גלגלים, הגיש בגיל 13 את “בג”ץ בוצר”, מכיוון שהיישוב ובית הספר בו למד לא הונגשו כראוי. הפסיקה בבג״ץ בוצר היוותה פריצת דרך בכל הנוגע לזכויות אנשים עם מוגבלות ולנגישות בישראל, והוא האדם עם המוגבלות (המולדת) הראשון בישראל שהצליח להיבחר בבחירות אישיות ולעמוד בראש גוף ציבורי שאינו קשור לזכויות אנשים עם מוגבלות ומאבקם.
בראיון ל-ynet ב-2016 הוא סיפר כי קיבל הצעות להיכנס לעולם הפוליטי, אבל הוא לא בטוח שזה יקרה. “אם בכלל, אני לא רואה את עצמי עושה את זה בעשור הקרוב. אני מאמין בלהגיע לשם עם משקל סגולי אמיתי, אחרי הגשמה במגרשים החברתיים והעסקיים. יש לזה גם הרבה מחירים. אפילו ב’ארגז החול’ של הפוליטיקה הסטודנטיאלית צריך לעשות ויתורים על דברים שאתה מאמין בהם, גם כבן זוג וכאבא. אם אלך לשם זה יהיה כמומחה שהוכיח את עצמו, ובפוזיציה שאני יכול להביא לידי ביטוי את הידע והיכולות שלי, אבל לא בשביל הכותרת”.
למוגבלות, כפי שכבר הבנתם לבד, הוא לא נותן להגביל אותו. “זה חלק ממי שאני, ואני לא עוסק בזה”, הוא אומר. “לא אהיה יו”ר בחברה ציבורית שלא שואפת להשתפר ולהיות יותר טובה מדרישות החוק בשירות לבעלי מוגבלויות והעסקתם. השליחות שלי היא להיות דוגמה לזה שאדם עם ניוון שרירים יכול להגיע לעמדות מפתח ולהצליח, במובן השלם של המילה”.
מה הייתי עושה אילו הייתי השר לענייני אנשים עם מוגבלויות:
אני חושב שאין מקום למנות שר האמון רק על שלומם ואיכות חייהם של אנשים עם מוגבלות בישראל. אני רואה את עצמי כסוכן של שינוי בתחום של שוויון הזדמנויות. פעלתי ככזה מכל מרחב הגשמה בו הייתי – הציבורי, החברתי וכיום העסקי. כמי שרואה בשוויון הזדמנויות שליחות, אני מאמין בשילוב וביצירת בסיס חוקי, תשתיתי וחינוכי שיאפשר לכל אזרח לחיות בכבוד ולמצות את הפוטנציאל הטמון בו, ללא קשר לדת, מין, גזע או מוגבלות.
לכן, אני חושב שצעדים כמו סגירת הפער הדיגיטלי באמצעות הכשרות שיאפשרו לאוכלוסיות מוחלשות לעבוד מהבית, מבנה קצבאות דיפרנציאלי שמעודד אזרחים להתפרנס, והשקעה בתשתיות חינוך ובריאות – כל אלו צריכים להיעשות באופן מכליל, מונגש ומעצים עבור כל גווני העם על ידי משרדי הממשלה לפי תחום ולא לפי אוכלוסייה.
מבחינתי, אין דבר שמקדם את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות יותר מאנשים טובים מאוכלוסייה זו שמגיעים לעמדות השפעה ופורצים את גבולות התודעה. אני אשמח לראות מישהו מחבריי או חברותיי לרשימה זו כשר או שרה שדואגים לענייני משרדו באופן מקצועי וחדור שליחות עבור כולם”.
עוד בנושא:
