הורים לאוטיסטים, הילדים שלכם יכולים לעשות הכל

לכבוד יום ההתרמה לאלו״ט, מספר ג׳וש ארונסון איך פסיכולוג אחד שינה את מסלול חייו רק כי סירב להיכנע לפתרונות קלים

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
ג'וש ארונסון

הטור הזה נכתב על טיסה בדרך לפגישת עסקים בחו”ל. אני נוסע לבדי ללא מלווה וחושב לעצמי, לפני כ־11 שנים זה לא היה קורה. לפני 11 שנים לא יכולתי להגיע לשום מקום בלי מדריך או בני משפחה. לרגל יום ההתרמה הארצי של אלו”ט המתקיים היום, החלטתי לספר לכם על חיי ועל קשיי כבן אדם על הרצף האוטיסטי.

בגיל שנתיים התגלתה אצלי בעיה. ההורים שלי הבינו שאני לא מגיב בצורה מותאמת לגילי, וכך יצאנו למסע בין רופאים. קודם התמקדו בשמיעה שלי ופעמיים הכניסו לי “כפתורים” באוזניים אבל זה לא ממש עזר. אחר כך הרופאים סברו שהבעיה שלי היא פסיכולוגית, אז נסענו למספר פסיכולוגים באנגליה עד שנחתנו בארץ אצל פרופ' ראובן פוירשטיין, שהיה ידוע בכל העולם בשל שיטת הלימוד שמותאמת בין השאר לאנשים על הרצף האוטיסטי.

אחד הפסיכולוגים באנגליה אמר להורים שלי: “שימו אותו במסגרת ותשכחו מזה”, אך פרופ’ פוירשטיין אמר: “אם תתנהגו איתו כמו עם ילד נורמלי, הוא יהיה נורמלי”. כך התחילו שנים של עבודה עם מורים פרטיים, לצד עבודה עם “הספר הירוק” שבאמצעותו אמי לימדה אותי בעזרת כתיבה על כל מיני תרחישים סוציאליים שעשיתי לא נכון, כמו “ג’וש, דיברת ככה וככה לדודה. בוא נראה איך יכולת לעשות אחרת” וביחד פתרנו בעיות. בנוסף, היה לי מורה פרטי שלימד אותי לאכול ארוחה בצורה נכונה ונימוסית.

אחת מהבעיות העיקריות של אוטיזם היא הקושי לקרוא שפת גוף של אנשים. המדען האוטיסט מורדי בן חמו אמר לא מזמן ב”אחד ממאה”, סדרת הכתבות של אלון שרביט בכאן 11, שאחד מתוך 100 אנשים בישראל כנראה נמצא על הרצף. בן חמו מסביר שבדייט הראשון שלו הוא לא הבין את הסיטואציה או זיהה שהבחורה רוצה לנשק אותו. שפת גוף היא חלק חשוב בהבנת הסביבה שלנו, ותחום שהיה לי חשוב מאוד ללמוד ולהבין.

גם תקשורת בין־אישית היא קשה ולא מובנת מאליה. לא מזמן דיברתי עם מורה שלי לשעבר. “ג’וש, למה הכוונה שאתה עיתונאי?”, היא שאלה, “עיתונאים צריכים להיות בעלי כישורי תקשורת”. וזה נכון, לא הייתה לי את התקשורת הנדרשת בכדי לנהל שיחה קולחת, ואני מודע לכך שגם היום אני מעדיף להתכתב בהודעות וואטסאפ. אומנם אני יודע לראיין ולפתח שיחה טובה, אך משהו בי מעדיף להיות לבדי.

ד”ר טמפל גרנדן פרופ, חוקרת אמריקאית למדעי ההתנהגות מאוניברסיטת קולורדו ואוטיסטית, מסבירה שהמוח הוא כמו מחשב: כשמישהו אומר משהו זה נכנס למחשב. כשמישהו אחר אומר משהו על אסוציאציה הקשורה לאותו דבר נזכרים בזה דרך אותה מכונת חישוב. אך למרות יכולת הזיכרון שלי והיכולת הבין־אישית שלי יש דברים שעדיין קשים לי: לדוגמה, היגיינה אישית. אני מתעצל להיכנס למקלחת בכל יום, אני לא אשים לב לגדילת הציפורניים, ופעם אחת הגעתי לראיון עבודה עם כתם על החולצה ולא ידעתי מה לא טוב בזה.

בהקשר זה אזכיר את אלו”ט, שהוא ארגון מדהים שנותן תמיכה רבה לילדים ובוגרים עם אוטיזם. מעבר לזה, הארגון מספק תמיכה להורים לילדים ובוגרים עם אוטיזם. הכלים שניתנים להורים הם משמעותיים לילדים. היום אני בטוח שאם ההורים שלי היו שומעים לפסיכולוג ומכניסים אותי למסגרת, לא הייתי מסוגל להשיג תפקוד גבוה כמו עכשיו או להיות עיתונאי.

ללא ספק, התמיכה שנתנו לי הוריי היא זו שקידמה אותי. הורים לילדים עם אוטיזם, אל תוותרו. כי אם אני הצלחתי, גם הילדים שלכם יכולים לעשות הכל. 

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

ג׳וש ארונסון

ג׳וש ארונסון

בן 33 מירושלים, עלה לארץ מאנגליה. גדל במשפחה חרדית עם עוד 13 אחים. משמש רכז לשילוב אנשים עם מוגבלות בתנועת הרפורמית, ובמקביל עובד בחטיבת התקשורת של קרן היסוד. בנוסף לעבודתו ב"שווים", עובד גם כעיתונאי "מעריב". מאובחן על הרצף.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״