בשבוע שעבר, בתחילת אפריל, הייתי אמור להנחות כנס לכבוד חודש המודעות לאוטיזם במכללת לוינסקי. המילים שאיתן הייתי אמור לפתוח את האירוע היו: "החודש הזה הוא חג. הוא הזדמנות להכיר בנו כאוטיסטים ולהכיר את ההתמודדות שלנו בכדי להגיע לשוויון". אלא שהחג הפך למשבר. במקום לחגוג, אנחנו מתמודדים עם קושי עצום, עם אי ודאות גדולה.
בשביל אוטיסטים שינוי הוא קשה. אנחנו אוהבים לדעת מראש מה הולך לקרות, אוהבים כמה שיותר להיות בשגרה. את התקופה הנוכחית אנחנו מתקשים להבין. האם נצליח לצאת ממנה? האם יש אפשרות שנחזור לשגרת החיים?
אצלי יש קושי נוסף. בכל שנה בפסח אני אצל ההורים שלי באנגליה. עם אבא שלי, עם האחים שלי. השנה זה היה אמור להיות עוד יותר חגיגי. התכוונתי להציע נישואין לבחירת לבי שגרה באנגליה. חיכיתי הרבה זמן למעמד הזה, ואז ברגע אחד הכל נפל.
באוטיזם שלי יש משהו קצת שונה. אנשים מכירים אותי כפורץ דרך ושובר חומות. יש ביוטיוב קבוצה שנקראת Yes Theory. דרך סרטונים הקבוצה הזו מלמדת איך אפשר לקחת סיטואציה ולהפוך אותה לחיובית. איך? על ידי האי-נוחות. לכל אחד יש את אזורי הנוחות שלו, אבל ברגע שהוא פורץ את הגבולות שלהם, שם מתרחשת הצלחה, שם יש התפתחות. כשהחומות נשברות, השמחה שלמה.
ב-1963, בעיצומה של המלחמה הקרה וזמן קצר אחרי שמזרח גרמניה הקימה את חומת ברלין, נשא נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי נאום במערב ברלין ואמר את המשפט המפורסם "איך בין א ברלינר", כלומר "אני ברלינאי". קנדי פרץ חומה ונתן תקווה גדולה לתושבי מערב ברלין.
להבדיל, פריצה חשובה בשבילי הייתה כשהופעתי ב"מונית הכסף" עם עידו רוזנבלום. רוזנבלום שאל אותי "מהן ארבע הערים הקדושות בארץ", ובפעם הראשונה פניתי לעזרה. הרמתי טלפון לרב שלי, הוא ידע כמובן, ואני זכיתי ב-2,500 שקל. יותר חשוב מזה, הבנתי שהעתיד שלי הוא עולם התקשורת.
לנו, האוטיסטים, קשה הרבה פעמים לפנות לעזרה. לפעמים אנחנו מתייעצים דרך פוסט ברשת, אבל קשה לנו, אני מודה שגם לי, לפנות לגורמי ייעוץ. לספר איך אנחנו מרגישים וכמה קושי יש לנו. אבל זה כמו הר געש. זה בוער בפנים, ואם לא מטפלים זה יגיע למצב של התפרצות.
אני רוצה לפנות כאן לאנשים "הרגילים", הנוירוטיפיקלים. אני יודע שגם לכם יש קשיים גדולים, במיוחד עכשיו במשבר הקורונה, אבל אני מבקש מכם לקחת אותנו, האוטיסטים, בחשבון, לחשוב על דרכים לשלב אותנו. בואו נחשוב על יוזמות משותפות, בואו נפרוץ ביחד חומות.
כל שנה, כשקוראים בהגדה של פסח, אני מתפלא מחדש על התזמון המדויק עם חודש המודעות לאוטיזם. אז מה נשתנה הלילה הזה? אנחנו, האוטיסטים, עדיין "עבדים", עדיין בשבי האי-שוויון. אבל בקרוב, כך אני מקווה, אפשר יהיה לעבור למשפט "עתה עתה בני חורין". אנחנו משולבים, אנחנו מובנים, אנחנו מקבלים את התמיכה והעזרה, אנחנו מצליחים.
חג מודעות שמח, חג פסח שמח.
גם אתם רוצים לכתוב לנו? שלחו את המאמר למייל: shavvim@gmail.com
