“אנחנו משלים חברה שלמה לחשוב שכל ילד יהיה אסטרונאוט”

מאת ד”ר מורדי בן-חמו

כששמעתי על ביטול מבחני המיצ״ב התלהבתי מאוד. המבחנים הוכיחו עד כמה הערכות יכולות להשיג תוצאות הפוכות מהמצופה. אבל השבוע נחשפתי למסמך ״תמונת מצב״ מטעם משרד החינוך (הדן בסוגיית הערכה בית-ספרית) ושמחתי פגה.

גיליתי שהעטיפה השתנתה אבל עיקרון ההערכה נותר על כנו. משרד החינוך נכנס שוב לרחוב ללא מוצא. רוצים שינוי אמיתי? הגיע הזמן לטפל בארבע המחלות העיקריות של מערכת החינוך בישראל.

הערכות וציונים

ישנן כמה בעיות שמלוות את עיקרון ההערכות במערכת החינוך. ראשית, ההערכה היא במסגרת “משחק מכור”. הסוציולוג הצרפתי, פייר בורדייה, הסביר שמערכות החינוך משמשות לשעתוק פערים מעמדיים ומשמשות להעברת מסרים נסתרים (hidden curicculum) המעודדים שמירה על סטטוס-קוו חברתי.

ילדים מתחרים על מגרש האליטה עם כללי האליטה. מה הפלא שאחרי 120 שנה של מערכות חינוך בעולם המערבי, אנחנו עדיין מתבוננים בתופעה של אשליית שוויון-הזדמנויות כש המקרים של מעבר בין מעמדות עדיין נדירים?

מבחינה פסיכולוגית אנחנו יודעים היטב מה ההשלכות של שיטת התמריצים על ההתנהגות האנושית. לפי מחקר משנות ה-70 (Lepper, M. R., Greene, D., & Nisbett, R. E. 1973), ומחקרים נוספים שהגיעו בעקבותיו (דן אריאלי, “שווה לך” 2018, ברי שוורץ ״practical wisdom״ 2010) – שיטת התמריצים מספקת מוטיבציה חיצונית על חשבון המוטיבציה הפנימית ודוחקת את התהליך לטובת המטרה. או במילים אחרות: מוטיבציה חיצונית פוגעת במוסר החברות.

כך ילדים לא נהנים ללמוד, אלא ממוקדים בהשגת ציונים גבוהים. למרות הידע המדעי בנושא, מערכות החינוך ממשיכות לשים דגש על ציונים ומגדלות דורות של ילדים מתוסכלים שלא מממשים את עצמם או לומדים ליהנות מלמידה. וכמובן שהציונים לא לוקחים בחשבון את הרב-גוניות הקוגניטיבית, הלימודית שמאפיינת את ילדינו. אז למה (למרות רצון לשינוי) מערכות החינוך ממשיכות לחלק ציונים בצורה חד-גונית?

חוק החלוניות

בחברה קפיטליסטית שבה הכלכלה, ההישגיות והתחרות משתלטות על השיח – אין פלא שבתי-הספר מחנכים את ילדינו לאורן של הסיסמאות האלה. רק תסתכלו על אוצר-המילים הנפוץ בעולם הפדגוגיה: מנהיגות, מצוינות, הצלחה.

אבל כמה מילדינו באמת יהיו מנהיגים ומצוינים? לפי הסטטיסטיקה, מעט מאוד. בתי-הספר שלנו שמים דגש על ערכים שרלוונטיים רק עבור חלק קטן באוכלוסייה ובעצם לא מכינים את מרבית הילדים לחיים האמיתיים. ככה למעשה מגדלים דורות של מתוסכלים או של חלטוריסטים. במקום לעודד ייחודיות, כישרונות וללמד מקצועות, אנחנו משלים חברה שלמה לחשוב שכל ילד יהיה אסטרונאוט.

אינני חושב שהבעיה היא הקפיטליזם עצמו אלא הכנסת אידאולוגיה כלשהי למערכת החינוך. צרפת (המדינה הנוצרית שבה גדלתי) למשל הייתה זירת קרב בין צאצאי עידן הנאורות לבין הכנסייה. כשהוקם בית-הספר, אנשי דת משכילים יותר השתלטו על החינוך וכך גם על המוחות של הצעירים. כדי להימנע מכך, צרפת חוקקה ב-1905 את חוק החלוניות שעקרונותיו אוסרים על כל העברת מסרים אידאולוגים (פוליטיים ודתיים כאחד) במרחבים ציבוריים, כולל במערכת החינוך. חוק החלוניות אמור לנקות כל תוכן לימודי וכל חוויה לימודית מפני אידאולוגיה תוך כדי שמירה על שוויון. בית-הספר צריך להיות מקום של רכישת ידע ושל מימוש עצמי, לאו דווקא כלי שמשמש אידאולוגיה (שלרוב משרתת את האינטרסים של קומץ של האוכלוסייה).

הילד במרכז

מערכות החינוך מרבות לשדר מסרים מנוגדים. המהפכה הקופרניקית הפדגוגית – בעקבותיה הושם הילד במרכז מערכת החינוך – היא אחת המהפכות הכי אנטי-חינוכיות והפרדוקסים הגדולים ביותר שאי-פעם הומצאו. תפיסה זו נוגדת את עקרון הפדגוגיה: ״אגוס״ להוביל ו-״פאידוס״ את הילד. בעקבות מהפכה זו הילד הוא זה שמוביל את המערכת. החברות שלנו מגדלות ילדים מאוד מודעים לזכויות שלהם, פחות למחויבויות ונוצר פער עצום לבין המעמד המלכותי של הילד לבין מעמד העבד השפוט שהעולם הקפיטליסטי מציע לרובנו. מסר זה גם הרסני עבור היחסים ילד-מבוגר.

כבוד למורה

לפני כשנתיים, פורסמו הדירוגים של מערכות החינוך הישראלית ב-OECD (ארגון המדינות המפותחות הדמוקרטיות שישראל חברה בו). ישראל לא כיכבה כלל בדירוגים אבל לכולנו היה הסבר: יש 40 תלמידים בכיתות. חקרתי את הסוגיה וגיליתי שבאותו המחקר של ה-OECD יפן דווקא כיכבה. לפי ההסבר הישראלי, ציפיתי לגלות ששם, לומדים בכיתות קטנות יותר. ביפן יש יותר ילדים בכיתות. אז תהיתי, מה סוד הצלחתם של היפנים? התשובה פשוטה ביותר: ילדים יפנים מכבדים מבוגרים והחברה היפנית מקדשת מורים. כך, למרות הכמות הגדולה של הילדים בכיתה, הלמידה איכותית (לפחות לפי הסטנדרטים הקפיטליסטיים).

בישראל שלנו הילד המלך שמנהל את הוריו. ההורים (לטובת הוד מלכותו הילד) מנהלים את מנהלי בתי-הספר ומנהלי בתי-הספר מנהלים את המורים. כך נוצר מצב בו הדמות הכי חשובה להעברת מסרים חברתיים, חינוכיים ותכנים, היא למעשה האחרונה בשרשרת.

השפלת מורים הפכה לספורט לאומי בתקשורת, בבתי-הספר עצמם (הייתי עד לכך) וברשתות החברתיות. הסיכוי שזה ייפסק נמוך כשרואים את המנהלים, המפקחים או את מערכת החינוך עצמה מקריבים את המורים על מזבח ההיסטריה ההורית, במקום לתמוך בהם.

מורים לא מושלמים, ולפעמים טועים, אבל לא תפקיד ההורים לפקח עליהם, אלא על המערכת עצמה לטפל בסוגיות שלה ובטח לא בכיכר העיר תחת לחץ של קריאות בוז. ההתערבות המוגברת של ההורים בבתי-הספר פוגעת בחינוך ובהכרת סמכות בכלל. האם המוסכניק היה מסכים לראות את הלקוח שלו נדחף מתחת למכסה מנוע ומחלק הערות על סוג הטיפול שצריך למכוניתו?

בעידן שבו כל אחד מקבל במה ברשתות החברתיות, וממציא בקיאות בכל תחום – מביטחון המדינה עד לאפידמולוגיה – אין זה פלא שהורים מחשיבים את עצמם כמומחים בחינוך.

הפסיכולוג האמריקני, פול ווצלוויק, אמר שכשמשתמשים באותם הכלים – מקבלים את אותן התוצאות. רפורמה במערכת החינוך דורשת שינוי בכלים ומהפכה תפיסתית של ממש.

ד”ר מורדי בן חמו הוא מרצה, חוקר ואוטיסט, מחבר הספר “אוטיזם, קוסקוס ורוק אנד רול”