המאמר שכתבה שרה, אמא לשני ילדים אוטיסטים, תחת הכותרת "הורים, זה בסדר לשנוא את האוטיזם", עורר תגובות ואמוציות רבות. חלק מהקוראים פירגנו לאומץ שלה לחשוף את הכאב והתסכול שנלווים לעתים לגידול ילדים על הרצף, חלק ביקרו אותה באופן חריף ביותר. מקרב המבקרים היו לא מעט אוטיסטים, שמחו על הדברים שכתבה, ובמיוחד על השימוש במילה "שונאת".
אחד המאמרים המעניינים שקיבלנו הגיע מקוראת בשם מיכל (שם בדוי), שביקשה להישאר אנונימית. מיכל מאובחנת עם אוטיזם בתפקוד גבוה, וזה מה שהיא כתבה (מילה במילה):
אוטיזם זו לא מחלה.
אני מדברת במהירות האור כך שלפעמים ממש קשה להבין אותי.
אני לא אוהבת שמחבקים אותי או נוגעים בי בספונטניות.
אני לא אוהבת לטייל במקומות הומי אדם, זה מכניס אותי ללחץ שאחריו יגיע התקף.
אני לא מבינה ציניות .
אני לא מנתחת נכון מצבים חברתיים, תמיד אני על תקן ״המוזרה״.
אפשר לעבוד עליי בקלות. אתם קוראים לזה טיפשות או חוסר הבנה, אני רואה את
זה כטוב לב ותמימות.
אני חושבת מהר מידי וזה מתבטא בתגובות מהירות מידי.
אני לא יכולה להסתכל לכם בעיניים.
אני חכמה מאוד, כן, מעל הממוצע.
כשצועקים לידי אני מרגישה שהראש שלי מתרסק, וזה גם כואב לי באוזניים.
לא, אני לא תמיד מבינה מה אתם רוצים ממני מיד בפעם הראשונה. אם תסבירו לי,
זה יהיה יותר מובן.
אני טוטלית מאוד כלפי האנשים שאני אוהבת, והם יודעים זאת. אתם מפרשים את
זה ככפייתיות, עבורי זאת אהבה.
אני אוהבת מספרים וחזרתיות.
אני דוברת מספר שפות ברמת שפת אם. כן, למדתי לבד עם ספרים ומילים עד לרמת
דקדוק, קריאה וכתיבה.
אני בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד.
יש לי תחביבים, אחד מהם זה לקרוא ספרים. יש לי ספריה מכובדת, אני קוראת ספר
של 700 עמודים בשלוש שעות וזוכרת כל פרט. קוראת בין 4-5 ספרים בשבוע, זה
מרגיע אותי.
כן, יש לי בן זוג וילדים מהממים. מפליא, נכון?!?
כן, חטפתי מכות, קללות, השפלות אינסוף, וזה כמעט עלה לי בחיי, ובכל זאת שרדתי
כדי להגיד לך אמא יקרה:
שאני כל זה ועוד… אני אספית/אוטיסיטית בתפקוד גבוה, ואני הכי גאה בעצמי.
אני אוהבת את עצמי ואוהבת את האוטיזם שלי. אין לכם רשות לשנוא אותו
במקומי או בשבילי. אם ממש קשה לכם להתמודד, יש מספיק דרכים שיעזרו לכם, אבל
לשנוא את המתנה שלי היא לא אחת מהן!!!
