ארנון לוטן, צייר בן 45 מחדרה, לא מקבל על עצמו את ההגדרה “יוצר נכה”. “נכון שאני מתמודד עם קשיים על רקע נפשי”, הוא אומר ל”שווים”, “אבל לאנשים רבים יש קשיים נפשיים מסוגים שונים ובעוצמות שונות. כמה קשיים נפשיים דרושים כדי להכניס את האדם למגירת ה’נכים’? אני רואה את עצמי כיוצר המתמודד עם קשיים נפשיים ולא כ’נכה’. התיוג הנ”ל לא מתאים לי”.
לוטן נולד בשנת 1975 בקיבוץ עין שמר, ובו עברו עליו ימי הילדות ובית הספר העממי. בגיל התיכון עבר אשפוזים פסיכיאטריים, שהאחרון בהם היה לפני כ-22 שנה. את התיכון עשה בבית ספר “ברושים” ובבית הספר הדמוקרטי בחדרה. בגלל קשייו הנפשיים לא שירת בצבא. תקופה מסוימת הוא עבד בקיבוץ בעבודות שונות, ובשנים האחרונות הוא מתגורר ב”קלאב האוז” בחדרה.
איך המוגבלות באה לידי ביטוי בתפקוד שלך?
“בילדותי ובנעוריי הייתי מאוד רגיש ובעל דימוי עצמי נמוך, דבר שהפריע לי ליצור קשרים עם הסביבה. הוריי מעידים שהייתי ילד מאוד יצירתי, ופעמים רבות הייתי מרכז בגן עשייה יצירתית שריכזה סביבה את הילדים. בנוסף, עסקתי בפעילויות פיזיות שונות כמו ריצה, טיפוס על עצים, קפיצות מעל חפצים ועמידה על הידיים. עם השנים התכונה של חוסר ביטחון עצמי גדלה, מה שהביא ליותר בידוד ויותר חששות איך אני נתפש בעיני הסובבים אותי. תכונה זאת מקשה עליי במגוון פעילויות יומיומיות”.
איך הגעת דווקא לציור?
“כבר בתור ילד גיליתי שאני אוהב לצייר. ציירתי את הילדים בגן ובכיתה שלי, וגם הכנתי ציורים דמיוניים של אוניות, מלחמות ואפילו של הדרדסים. תמיד אהבתי לצייר פנים, גם של אנשים חיים וגם מהדמיון. במהלך שנות בגרותי נעזרתי בשלושה מורים שונים, כשהאחרונה והמשמעותית ביותר ביניהם היא דורית בר אדון, איתה אני בקשר עד היום”.
מהם המוטיבים החוזרים בציורים שלך?
“בתקופה שאני מצייר ציירתי במספר סגנונות. בתקופה מוקדמת של בגרותי רשמתי רישומים ריאליסטיים מדויקים של חפצים קטנים ופנים של אנשים. בתקופה השנייה, בזמן שעבדתי במכבסה, תוך כדי העבודה ציירתי על בלוק כתיבה קטן בעט שחור ציורי פנים דמיוניים של אנשים. המאפיין של ציורים אלה היה שהם צוירו ללא תכנון מוקדם, כשהיד הולכת מעצמה באופן אוטומטי, ובהמשך מילאתי את הפנים בטקסטורות מגוונות, כאשר אני משתדל לא לחזור על עצמי. בשלב הבא עברתי לצייר בצבעי שמן על בד, כשהנושא המרכזי היה שוב פנים אנושיים מופשטים ודמיוניים בעלי מרכיב מיסטי. בשלב זה הייתה תקופה לא קצרה שציירתי רק בירוק טורקיז, כשאני מנסה להבליט את התלת מימד. לאחרונה חזרתי לצייר בעט שחור, כאשר אני משלים את הצורות שנוצרו בעטים צבעוניים. ציורים אלה מנסים לתאר עולם דמיוני ומתאפיינים בגודש של פרטים קטנים וצפופים. לאחרונה, בהשפעת דורית, התחלתי גם לצייר בצבעי מים, ובנוסף לכך גם לפסל בתלת מימד בחימר קרמי”.
מי המודל או המוזה שלך?
“לאורך כל הדרך הסתכלתי הרבה בציוריו של סלבדור דאלי, שהריאלי והדמיוני משמשים בהם בערבובייה. בתקופה שרשמתי מאוד התפעלתי מציוריו של אלברכט דירר. כיוון שאני מרבה לקרוא, בעיקר ספרים שעוסקים בנפש האדם, אחד המוטיבים המרכזיים שחוזרים בציוריי הם פנים של אנשים במרחב הריאלי עד דמיוני”.
האם יצא לך למכור תמונות?
“הצגתי בגלריה ‘בראשית’ בחדרה בתערוכה קבוצתית. עבודותיי מוצגות גם בגלריה באמסטרדם, ודרכן מכרתי מספר עבודות”.
האם מגבלתך וכישרונך מקיימים דיאלוג ביניהם?
“כיוון שהקשיים שלי בקשר עם אנשים השאירו אותי הרבה זמן לבד, מצאתי את עצמי יותר זמן עוסק בציור. יחד עם זאת, כיוון שלא התנסיתי במצב אחר, אני לא יודע לקבוע אם במצב האחר הייתי פחות נתפס לציור”.
האם היית אומר שכל יוצר הוא קצת נכה?
“אני מניח שהקושי של אדם ליצור קשר עם הסביבה, והתהליכים הפנימיים אותם הוא עובר בעקבות זה, מפנים אותו אל פנימיותו, והיצירה עשויה לעזור לו להתמודד עם המצב שבו הוא נמצא”.
אפשר להתפרנס מאמנות בארץ?
“אני חושב שרק הציירים הכי מוכרים יכולים להתפרנס מציור. הרוב הגדול מתפרנסים מהוראה”.
