זו בעיה שהורים רבים בחינוך המיוחד נתקלים בה, ופסק הדין הבא יכול לעשות קצת סדר בעניין.
לידיה (שם בדוי), בת שש וחצי מג’וליס, היא ילדה נכה הסובלת ממחלה נדירה ביותר. הביטוח הלאומי קבע לה 188% נכות. בשנים הראשונות לחייה, עד גיל 3, היא טופלה במעון בנהריה, שם חוותה התקדמות משמעותית ורכשה מיומנויות שונות, כולל תקשורת והליכה עם הליכון. מגיל 3 עד גיל 5 היא שובצה במעון בירכא, אך לא רק שלא חלה התקדמות במצבה, אלא שהיא איבדה מהמיומנויות שרכשה במעון הקודם.
על כן, המליצה הרופאה שמטפלת בה מאז הולדתה להעבירה לבית ספר בנצרת, המתאים לה ולצרכיה. בתחילת השנה היא החלה את לימודיה בבית ספר זה, שהוא מעון שיקומי מוכר לחינוך מיוחד. לדברי הוריה, החיוך ושמחת החיים שבו אליה, והטיפול בבית הספר היטיב איתה בצורה משמעותית.
כאן צצה בעיה חדשה. למרות שלידיה זכאית לקבל הסעה למוסד החינוך, מתוקף זכאותה לחינוך מיוחד, דחה משרד החינוך את בקשת מועצת ג’וליס להשתתפות המשרד בעלות ההסעה שלה לנצרת. מפקחת מטעם המשרד סברה ש”יש מוסדות חינוך המתאימים לה שהם קרובים יותר”, ולכן ועדת ההסעות המרכזית דחתה את בקשת הוריה.
בעקבות זאת, הגישו ההורים עתירה לבית משפט השלום בחיפה, בדרישה שמועצת ג’וליס ומשרד החינוך יממנו לבתם את ההסעה לבית הספר החדש. ההורים טענו כי לפי חוק “הסעה בטיחותית לילדים ופעוטות עם מוגבלות”, ילד עם מוגבלות זכאי להסעה ממקום מגוריו למוסד החינוך לפי צרכיו ובהתחשב בסוג המגבלה שלו. לטענתם, על פי חוזר מנכ”ל משרד החינוך, תלמידי חינוך מיוחד הסובלים מנכויות פיזיות קשות, כמו לידיה, זכאים להסעה מאורגנת מיוחדת ללא קשר למרחק אל מוסד החינוך.
למרות זאת, כך לפי ההורים, נשללה מבתם ההסעה לבית הספר בטענה שיש מוסדות קרובים יותר. “הזכות שלה אינה תלויה בשיקולי תקציב”, נכתב בעתירה, “ועל פי הדין, מרגע שהוכרה זכותה, יש לתקצב אותה ולממן אותה”.
תשובת מועצת ג’וליס לעתירה לא הייתה ברורה. לטענת המועצה, ההחלטה לאשר הסעות תלמידים נמצאת בסמכות הריבון, שזה משרד החינוך, והיא עצמה “לא חסכה מאמץ כדי לנסות לאשר לעותרת הסעה לנצרת”, ולא היא שדחתה את בקשתה אלא משרד החינוך.
אחרי ששמע את הצדדים, השופט מנחם רניאל החליט לקבל את העתירה. בהחלטתו התייחס לחוזר מנכ”ל משרד החינוך שעניינו שיבוץ תלמידים במסגרות החינוך המיוחד. לפי אותו חוזר, יש לשבץ תלמיד במסגרת חינוך מיוחד “במוסד מתאים קרוב ככל האפשר לאזור מגוריו”. “אם המוסד המתאים מחייב הסעה”, קבע השופט רניאל, “על הרשות המקומית לדאוג להסעתו של התלמיד לפי ‘חוק הסעה בטיחותית לתלמידים ולפעוטות עם מוגבלות’. מכיוון שהעותרת שובצה לבית ספר בנצרת, היא זכאית להסעה ממקום מגוריה לבית הספר בנצרת”.
הפרשנות שנתן השופט להוראה בחוזר מעניינת. “לא מדובר בשיבוצה של העותרת במוסד הקרוב למקום מגוריה, אלא במוסד מתאים הקרוב למקום מגוריה”, הדגיש בפסק הדין. לדבריו, להשתתפות בהסעות אין קריטריונים שונים מאשר לשיבוץ. ההסעות הולכות אחרי השיבוץ. כלומר, “אם המוסד המתאים הוא מוסד רחוק, יש לשבץ את העותרת במוסד המתאים ולממן לה הסעות למוסד המתאים. אם יש כמה מוסדות מתאימים, יש לשבץ אותה למוסד המתאים הקרוב, ולממן לה הסעות למוסד המתאים הקרוב”.
כאן עשה השופט שימוש במילים חותכות וביקורתיות: “הדין אינו קובע והדעת אינה סובלת שהשיבוץ יהיה למוסד מסוים, ולא תהיה הסעה של התלמיד בעל הצרכים המיוחדים למוסד שנמצא מתאים. זו תהיה פגיעה בזכויות התלמיד בעל הצרכים המיוחדים לפי החוק ולפי פסיקת בג”ץ”.
עוד קבע השופט כי “החלטתה של ועדת השיבוץ שהמוסד המתאים הקרוב הוא בית הספר בנצרת היא החלטה סבירה, הנסמכת על צרכיה של העותרת ועל נסיגתה ההתפתחותית במקום שבו שובצה במשך שנתיים”. לעומת זאת, על ההחלטה של ועדת ההסעות של משרד החינוך לדחות את הבקשה להשתתפות במימון ההסעה, הוא כותב כי היא “מדברת על התאמה למוגבלות של התלמידה ולא לתלמידה עצמה. החלטה זו דורשת שיבוץ מחדש, כאשר השיבוץ כבר הוחלט. החלטה זו אינה מתבססת על בסיס עובדתי מספיק, כאשר היא מתעלמת מההידרדרות במצבה של העותרת במעון שאליו שובצה קודם לכן. על כן, דינה של ההחלטה להתבטל מחמת שלא ניתנה על בסיס עובדתי מספיק”.
בשורה התחתונה, כאמור, קיבל השופט רניאל את העתירה וחייב את מועצת ג’וליס ואת משרד החינוך לממן ללידיה הסעה לבית הספר בנצרת. כמו כן, חייב את המועצה ומשרד החינוך לשאת בשכר טרחת עורך דין.
