מאת רלי פיזנטי
מבצע "שומר החומות" הותיר אצל רבים תחושת כאוס מאיים. אל הפלסטינאים בעזה הצטרפו אלו שביהודה ושומרון, וגם קבוצה מערביי ישראל תרמה את חלקה המפלג. זה קרה אחרי ששנת הקורונה העמיקה את הקרע בין החרדים לשאר חלקי העם, המפולג גם ככה ומנהל מלחמה על הזכות למשילות ועל סכנותיה.
כן, המפלגות שנבחרו למשול (לא משנה אם ימין או שמאל) מהוות סכנה עבור המפלגות היריבות, וזאת משום ש"יש רק דרך אחת לנהל את המדינה ולקבוע את עתידה והשייכות אליה". רגע, זה נשמע לא טוב, נכון? האמת שתפיסת מציאות זו היא גם לא הגיונית, ויותר מכך היא מהווה סיכון חברתי, משום שהפכנו, לא משנה לאיזה מחנה אנחנו משייכים את עצמנו, להיות אויבים בעיני השאר, והם הפכו להיות לנו לאויבים. הארץ אולי שומרת על חומותיה, אבל בתוכה היא מדינת מלחמה.
בסכנה הזו טמונה גם תובנה מאוד חשובה. הסביבה, אנשים בוגרים כבר יודעים, תנהג כלפיי בדרך כלל באותה דרך שבה אני אחשוב עליה ואנהג כלפיה. חרדים, דתיים, חילונים, אירופאים, מזרחים, ערבים, פלסטינאים, שמאלנים, ימנים, מפלים, מופלים וכל השאר – אויבים זה לזה מתוך מחשבה או רעיון (שהחלו לזלוג לעשייה מסוכנת בדמות התקוממות חברתית).
הגיוני לחשוב, אם כך, שאם כולנו חיים כאן ביחד, מי שמופקד על שמירת החומות, בעצם מופקד גם על הרס החברה. הרס החומות אינו מסובך כל כך, ודורש בשלב ראשון התבוננות ומחשבה, והוא זה שעתיד לעצב אותנו כחברה בריאה, החוצה ופנימה.
גם בין חרדים, מסורתיים, ערבים ועוד קבוצות חברתיות אוכל למצוא מכנים משותפים משמעותיים. למשל, אנשים על הרצף האוטיסטי, כמוני, אנשים עם מוגבלויות, שכירים בדרגות שכר שונות, דעות חברתיות דומות, ערכי מוסר והתנהגות, כן. אם רק אסכים להתאמץ, אמצא מכנים משותפים בין אוכלוסיות שונות המרכיבות את רצף האוכלוסייה במדינת ישראל, וכולה, אני סבור, חפצת חיים, אפילו חיים משותפים.
אם נסכים לכך, נוכל למצוא הרבה מכנים משותפים, וחשיבה ראשונה זו מהווה את הבסיס לשינוי שכה נדרש עבורנו. ביום בו נאמר לי שאני אספרגר, הגבתי בקביעה שעליי למצוא ולהשתמש במכנים משותפים עם אנשים אחרים להמשך דרכי, ובאמת הדבר קידם אותי באופן יוצא דופן, לפחות ברמה הנפשית. אני מסתכל על הסביבה באופן נינוח, שקול, וזה מעשיר את יכולת החשיבה וההתנהגות שלי כלפי אחרים.
צד אחד אינו מספיק למציאת מכנים משותפים. זו מחויבות רבת צדדים. בתהליך הזה צריך לדעת לשמור על הזהות העצמית, מתוך ידיעה שהאמת היא הדבר הנתון לפשרה. אם אני מציג את האמת שלי, ואתם את האמת שלכם, אז חייבת להיות אמת נוספת בינינו.
למה ללכת רחוק? הנה, כל מה שאני כותב כאן ראוי לדיון פתוח. לא כולם יסכימו עם דעותיי. אבל רגע, אפשר לקיים דיון פתוח בשפה מכבדת, שקולה ועניינית. יכול להיות שאני טועה, וחשוב לי להבין ולקבל את אותה טעות, או לגלות אמת משוקללת, מתוך תרומה אינטלקטואלית ולא מתוך התנצחות. זה חשוב.
בני אדם הם יצורים חברתיים שניזונו מחינוך שעיצב את הזהות העצמית. הנטייה שלנו היא ליצור קשרית חברתיים נאותים באופן מאוזן, כלומר שלא יפגע בזהות העצמית שלנו. בכך, למעשה, כל אחד יכול להיות מסוגל לקבל את האחר בידיעה שאין אמת אחת או מוחלטת. קבלת האחר מסירה חומות ומונעת משני הצדדים מעמד של אויב. הקושי והגדולה נעוצים ביכולת לאתגר את העשייה הזו כלפי השונים ולא הדומים. חרדי מול חילוני, אירופאי מול מזרחי, ערבי מול יהודי. כי למרות השוני, קיימים מכנים משותפים רבים, זהים לאלו שנמצא בקרב הדומים לנו.
שימוש במכנים משותפים הוא בחירה. בחירה קשובה, מעט מסובכת, ועדיפה מהתנשאות, ידענות, פטרונות וכל מה שתורם ומעמיק קרעים חברתיים. על מנת להניע דרך חדשה זו, אני חושב שצריך לעסוק בנושא באופן קבוע, בכלל המדיה התקשורתית. הנושא הוא הרבה מעבר למכנים משותפים ושמירה הדדית על זהויות חברתיות שונות, ואתם מוזמנים לקרוא על כך בטורים הבאים.
* הכותב הוא אדם עם אספרגר, שאובחן בעשור האחרון, ומאז עוסק בהתפתחות אישית דרך חקירת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל, תוך שימוש בחשיבה חישובית. כרגע עוסק בפיתוח, הבנה והגדרת המושג משוואות חברתיות על בסיס תקשורת באמצעות מכנים משותפים.
המאמר הקודם:
