הזמר והיוצר יוסי ברכה, נכה פוליו בן 68, מוכיח בכל יום ובכל הופעה שלו שיש מקומות בגוף שהנכות לא יכולה להגיע אליהם: הקול והנשמה. הוא נשוי לאתי (אסתריקה) גם היא נכת פוליו, שאותה הכיר דרך עמותת איל”ן, ולהם שלושה ילדים ושבעה נכדים.
“מילדות התבלטתי במוזיקליות שלי ובאהבה לזמר העברי. תמיד שרתי והופעתי עם להקות זמר, בטקסים ובשירה בציבור. לאורך השנים עבדתי לפרנסתי בעבודות שונות כגון מלטש יהלומים, גרפיקאי ורכז תרבות בהסתדרות, אבל אף פעם לא נטשתי את האהבה האמיתית שלי, השירה. בבוקר עבדתי כשכיר, בערב הייתי מופיע ומגשים את עצמי כזמר”.
בגיל 40 ברכה יצא עזב את העבודות האלה והקים את “יוסי של שירים” – אמנות השירה בציבור. הוא מספר שכעת הוא מגשים את חלומו להיות זמר ומנחה שירה בציבור במועדוני זמר, וגם מלחין שירים מקוריים, מפיק אלבומים מיצירותיו, ומשדר בתחנות רדיו.
מתי חלית?
“בגיל 9 חודשים, בשנות החמישים כשפרצה המגפה. הפכתי למשותק בשתי הרגליים, ובזמן שרוב חבריי מהשכונה שיחקו בכדורגל או למדו למבחנים בבית הספר, אני ביליתי את רוב ילדותי בבית החולים ‘אסף הרופא’ בניתוחים ואשפוזים לא פשוטים, או שהייתי מרותק ומגובס בבית לאורך חודשים רבים, והפסדתי שנות לימוד רבות”.
איך הנכות באה לידי ביטוי בחייך?
“היא מלווה אותי כל חיי. אני לא מכיר משהו אחר. זה מתחיל כבר מהרגע שאני מתעורר בבוקר עד אמצע הלילה, כשאני צריך לקום לשירותים. בין לבין אני מתנייד עם קביים וקלנועית, וחושש תמיד מנפילות. כל נפילה היא תופת והשבתה של כמה שבועות”.
ברכה מציין שהוא מצליח להתגבר על הקשיים ולנצח אותם יחד עם אשתו. “למרות שאנחנו זוג נכים, גידלנו את ילדינו באופן עצמאי, תוך השתתפות בכל המטלות, הטיולים והחוויות שלהם, עם המון אופטימיות ואהבת אדם. ילדינו מתמודדים לא פעם עם שאלות כגון למה ההורים צולעים או הולכים עקום. אז פשוט לימדנו אותם להשיב שכמו שיש אדם שצריך משקפיים, אנו זקוקים לקביים”.
הנכות משפיעה על האמנות שלך?
“לדעתי זמר או יוצר יכול לעשות את האומנות שלו גם אם הוא יושב בכיסא גלגלים. כדי לשיר באולפן צריך כשרון וקול טוב, ובזה הנכות שלי לא פוגעת. כמובן שהיו מקרים שהגעתי להופעות במקום שלא היה נגיש, או שהיה קשה לעלות על הבמה, אבל ההופעה תמיד חייבת להימשך וזה לא מה שעצר אותי.
“מצד שני, ברור שאילו גם הייתי עומד איתן על הרגליים ונותן שואו, כמו שאני מצפה מאמני במה, הייתי במקום אחר. בגיל 18 התקבלתי ללהקה צבאית, אבל לא התקבלתי לצבא, בגלל הנכות. באותם הימים הזמרים שיצאו מלהקות הצבאיות היו הכוכבים הכי גדולים. מי יודע מה היה יכול להיות אם אכן הייתי בלהקה צבאית.
“בשיר שכתב לי אהוד מנור ז”ל – ‘יוסי של שירים’, יש משפט שמגדיר זאת היטב: ‘ממשיך עוד ללכת’. המוטיב הזה ‘ללכת’ חוזר על עצמו בשירים נוספים שלי. גם כשאין לי כוח פיזי, יש תמיד כוח הפנימי שמושך אותי ללכת ולהתקדם ולא לוותר. אני לא נותן למוגבלות לשלוט בי, ומשתדל לתת לאמנות ולשירים לסחוף אותי, לברך על היום ולא לקחת הכל מובן מאליו”.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
******************************************************
לסיום, תן לנו המלצה ליוצר עם מוגבלות.
“אודליה שרון. אשה מקסימה עם סיפור חיים מרתק שנולדה עם שיתוק מוחין עם סיפור חיים מרתק, שהצליחה כנגד כל הסיכויים לייצר קריירה ומשפחה, ולהשתלב בחברה. לאחרונה, כמתנת יומולדת 50 לעצמה, היא השיקה הרצאה בה היא מספרת את סיפור חייה”.
