"אני מטפלת בילדים במקלט עם רטיבות וריח קשה"; "אני עובדת איתם בחדר בלי חלון"; "אנחנו עושים את הטיפולים במסדרון"; "לי אין בכלל מזגן בחורף, אנחנו קופאים שם". אלה רק חלק קטן מהעדויות שהגיעו לאחרונה לאתר "שווים" ממרפאות בעיסוק וקלינאיות תקשורת, המספרות על תנאי עבודה וטיפול בלתי נסבלים בגנים ובבתי הספר של החינוך המיוחד.
תחום הטיפולים הפרא רפואיים בחינוך המיוחד סובל מבעיות קשות, שנדמה שעם הזמן רק הולכות וגדלות. מחסור חמור בכוח אדם טיפולי מוביל לכך שילדים רבים בגנים ובבתי הספר אינם מקבלים את הטיפולים שלהם הם זכאים כחוק. מטפלים שמואסים בתנאי העבודה הקשים ובשכר הנמוך מעדיפים לעבור לשוק הפרטי, שם התגמול גבוה בהרבה.
בינתיים, המטפלים הקיימים, שקמים מדי בוקר לעבודה, מספרים על מאבק יומיומי מול מסגרות החינוך השונות רק כדי לקבל חדר טיפולים ראוי להם ולילדים, שיאפשר להם לעשות עבודה מקצועית ומועילה. "הכוונה בראוי זה שהמקום יהיה לא מלוכלך, שקט מספיק כדי שאפשר יהיה לעבוד, ושיהיה בו ציוד מתאים", אומרת לנו מטפלת במשרד החינוך. מה שנשמע כל כך בסיסי ומובן מאליו, כך מתברר, אינו ברור כלל כאשר פוגשים את המציאות העגומה בשטח.
הורים לילדים שלומדים בחינוך המיוחד מצטרפים לביקורת של המטפלים. "הם עובדים עם הילדים שלנו בתנאים לא תנאים", אומרת לנו אמא לילד עם צרכים מיוחדים, "יש מקומות שהטיפול נעשה במסדרון, בין חדרים, וילדים אחרים נכנסים ויוצאים ועושים המון רעש. אין תקרות אקוסטיות, הרעש מבחוץ מזוויע, זה בלתי אפשרי לטפל ככה".
מטפלת: "אני מנקה את החדר וקונה ציוד מכספי"
"תתאר לעצמך שאתה מגיע למקום שאמור להיות מקום עבודה עבורך לפחות שלוש פעמים בשבוע, ואתה מגלה פעם אחר פעם שכל החדר הפוך", אומרת מטפלת אחרת ממרכז הארץ. "הרבה פעמים אני מגיעה ומגלה שהחדר שאמור לשרת אותי לא פנוי או מטונף לגמרי. אני מנקה את החדר מאבק כל הזמן, לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר. אני מעבירה גם סמרטוט רצפה. זאת לא העבודה שלי, מצטערת. לא לשם כך למדתי כל כך הרבה שנים והתמקצעתי. אני נאלצת לקנות ציוד מכספי לטיפול, אין לי ארונות לאחסן בהם ציוד, לא בכל מקום מאפשרים לי להדפיס דפים לתרגולים, כך שבסוף זה בא על חשבוני. לפעמים אני מחכה למישהו שיואיל בטובו לעזור לי לסחוב ציוד לחדר כי אין לי חדר קבוע. אתה פשוט מרגיש לא רצוי, וזו לא הרגשה נעימה במיוחד".
ההורים, שנלחמים כמו אריות על שעות טיפול עבור ילדיהם, לא תמיד מודעים לכך שהם לא באמת מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו. "מי שחושב שטיפול בגן או בבית ספר מחליף טיפול פרטי אחד על אחד, טועה בגדול", אומרת לנו קלינאית תקשורת במערכת החינוך. "אין לנו את אותם תנאים, אין שקט ורוגע, וזה משפיע ללא ספק על איכות הטיפולים. החדרים קטנים ומלאי גירויים, הרעש נורא ואין אוורור. בעצם, אנחנו 'מאלתרים' טיפולים".
"מתוך טיפול של 45 דקות, אני אולי נותנת לילד 20 דקות"
קלינאית אחרת מצביעה על בעיה קשה נוספת. "הילדים גם לא מקבלים את מלוא הדקות שהם צריכים לטיפול", היא מספרת. "חלק מהגננות והמורים לא שולחים אותם לטיפול בזמנים שהם צריכים לשלוח. גם אם הם כבר מגיעים בזמן, מאוד קשה להשאיר אותם מרוכזים במשך דקות ארוכות, בגלל הגירויים שיש בחדר ומחוצה לו.
"אנשים צריכים להבין", היא ממשיכה, "מצד אחד דורשים מאיתנו לטפל ולטפח את הילדים, ומצד שני לא נותנים לנו את התנאים הבסיסיים לכך. חלק מאיתנו מטפלות במסדרונות – דבר שהוא נפוץ ביותר, בעיקר בגנים. במצב הזה הילדים לא מצליחים להתרכז כי הם מנסים להקשיב מה אומרים החברים בגן או הגננת מאחורי הדלת. מדובר בילדים שגם ככה לא ניחנים בכושר ריכוז גבוה במיוחד".
"מתוך 45 דקות עד שעה של טיפול, אני יכולה לחתום על כך שאני מצליחה לתת לילד טיפול ראוי אולי 20 דקות, וגם זה בקושי", מפרטת מטפלת נוספת. "דורשים מאיתנו הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לתת. לא תמיד אפשר לנעול דלתות, ואז הילדים פותחים וסוגרים את הדלת כאוות נפשם. הלוואי שהיה לכך פתרון. כשאנחנו פונים לרשויות המקומיות ולהנהלות מוסדות החינוך כדי שיסדרו את הליקויים, הם בדרך כלל לא ששים לבצע, וזה יכול לקחת זמן רב. בינתיים, הילדים ואנחנו סובלים. יש גם קושי עצום מבחינת כמות הילדים המטופלים והזמן המועט שיש לטפל בהם, ומכאן שאיכות הטיפול יורדת ומנגד השחיקה שלנו רק עולה".
"תופעת המטפלת הבודדה"
בדיוק בנושאים האלה עסק כנס סגור שהתקיים החודש מטעם האגודה הישראלית של קלינאי התקשורת. בין היתר סיפרו שם קלינאיות משרד החינוך החברות באגודה על כך שאין ציוד מסודר שמוקצה לצורכי טיפול, על חדרים מאולתרים וקטנים במצב תחזוקה ותברואה ירוד, ועל חוסר גישה למשאבי בתי הספר ולמידע אקדמי מעודכן. בנוסף, סיפרו המשתתפות כי "לפעמים נגנבים משחקים וחפצים מחדרי הטיפול, ואנחנו צריכות לקנות הכל חדש מכספנו. אנחנו מוצאות את עצמנו רבות עם מורות וגננות רק כדי שיפנו לנו חדרים לעבוד". את המצב שלהן הן מתארות כ"תופעת המטפלת הבודדה", שניצבת חסרת אונים מול המערכת.
לטענת הקלינאיות, במשרד החינוך מודעים לבעיות הקשות שחווים המטפלים הפרא רפואיים במוסדות שבאחריות המשרד, אך כרגע לא מוצאים שם את הפתרונות לכך. בינתיים, מי שסובלים הם המטפלים ובעיקר הילדים. פנינו לתגובת משרד החינוך, ושם נאמר לנו כי הם אינם יכולים להגיב אם איננו מציינים באופן מפורש את שמות המוסדות שבהם נמצאו הליקויים.
תודה להילה ניסן, קלינאית תקשורת ומנהלת דף הפייסבוק למען התפתחות ילדינו, על הסיוע בהכנת הכתבה, וכן למוריה הלמן ודפנה רויטמן מהאגודה הישראלית של קלינאי התקשורת.
