זה לא מקרי שאורית אבן שושן-רשף, ד”ר לפסיכולוגיה ופסיכותרפיסטית ותיקה, בחרה במילים ובטקסטים ככלי מרכזי בעבודתה עם מטופלים. השם המקצועי של השיטה בה היא עובדת הוא “ביבליותרפיה”, ולמעשה מדובר בטיפול באמנות שעושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה ובאמנות המילה הכתובה. “למדתי לאהוב את העברית מהבית”, מספרת אבן שושן-רשף בשיחה עם אתר “שווים”, “את המילה הכתובה והמילה המדוברת. אני מאמינה כי שפה היא לונה פארק שאפשר לשחק בו עד אינסוף”.
אבן שושן-רשף היא נצר למשפחה שמילים היו עיסוקה המרכזי. סבא שלה הוא אברהם אבן שושן, האיש מאחורי “מילון אבן שושן”, אולי המילון הכי מפורסם שיצא אי פעם בעברית. אבא שלה, יובל, היה יד ימינו של סבה ועבד איתו רבות על המילון. עכשיו גם היא מוציאה ספר, רק שבמקרה שלה המילים אינן המטרה כשלעצמה, אלא האמצעי שמסייע לה להזיז תהליכים בחדר הטיפולים.
“משחק הממלכות” – כך נקרא הספר שיצא לאחרונה לאור, ושנשען על יותר מ-20 שנות עבודה במגזר הציבורי והפרטי, כולל טיפולים אישיים, קבוצתיים, הדרכות הורים וטיפולים משפחתיים. הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, קרוי על שם המשחק שהמציאה, שנועד להוציא מטופלים ממצב של תקיעות בטיפול, והתפתח בהדרגה עד שהפך לדבריה לכלי טיפולי אפקטיבי. “בספר אני עוקבת אחר קבוצת מטופלים שעברה תהליך באמצעות ‘משחק הממלכות’, ומעניקה כלים טיפוליים חדשניים למטפלים משלל אסכולות”, היא מסבירה.
מסעות בעולמות דמיוניים
לדבריה, חלק גדול מהמטופלים שמגיעים לקליניקה שלה נמצאים במצב של סגירות, חוסר אנרגיה וחוסר רצון לדבר על חייהם ומצוקותיהם. “פעמים רבות אני חשה תקיעות בחדר הטיפול”, היא מודה. “בנוסף, אני חשה לפעמים שהטיפול אינו נותן מענה טוב דיו עבור המטופלים. לעיתים, אני מתקשה למצוא עבורם מענה”.
מתוך אותו מצב קשה נולד “משחק הממלכות”. “עלתה בי התחושה שצריך לייצר חפץ בחדר, מעין מכָל שלתוכו ניתן יהיה להכניס את הקשיים, ואולי גם את המפתחות לקראת כיוונים חדשים”, היא אומרת. “המשחק משמש ככלי שפונה באופן ישיר למטופלים, ומטרתו לייצר מציאות חדשה שמתאימה לרצונותיו של המטופל. הרגשתי שיש צורך ללכת אל תוך נבכי עולמם של המטופלים, להביט יחד איתם באותם שבילים, מתוך הבנה שתחושת ה’יחד’ עשויה לאפשר לנו לצעוד בנפתולי הנפש לעבר מקום טוב יותר”.
הספר נפתח בדימוי הלקוח מתוך סרט מיתולוגי: “בסרט האייקוני ‘הקוסם מארץ עוץ’, דורותי מייחלת לעולם טוב יותר. היא מאמינה כי ‘שם מעבר לקשת, יש פינה מופלאה, מקום שאליו חולמים, שם רקיע של תכלת בין ענן ושם אני מבקשת, מה שניתן רק ניתן. שם כל כאב נמוג כטל'” (מילים: א”י הרבורג, תרגום לעברית: ענבר סקייטון). אבן שושן-רשף מספרת כי בחרה בדימוי הזה כי גם היא עצמה נדרשת שוב ושוב לצאת יחד עם מטופליה, שחלקם סובלים ממצוקות קשות ולעיתים גם מנטיות אובדניות, למסעות אל עולמות דמיוניים, ולגלות יחד איתם את ה”יש” מתוך תחושת הריקנות האדירה שאופפת אותם.
חשוב לה להדגיש שלא כל מטופליה בעלי נטיות אובדניות. אולם עם זאת יצא לה לאורך השנים שם ככתובת למצוקה קשה זו, ולקוחות מגיעים אליה מפה לאוזן. “אדם בעל נטיות אובדניות הוא אדם שמרגיש תחושה בלתי נסבלת להמשיך בחיים כמות שהם”, היא מסבירה. “אני יכולה להגיד כי מדובר באנשים שמרגישים ממולכדים בכל אחת מזירות חייהם. התחושה היא ששום נתיב לא יכול להועיל ולהביא אותם למקום מיטיב. אפשר להגיד כי בדרך כלל מדובר באנשים חושבים, אולי אפילו ‘חושבים מדי’, כאלה שמסוגלים להביט באופן אמיץ על העתיד, ולעיתים חשים שהעתיד לא יאיר פנים. לעיתים מדובר באנשים עם ביטויים של הרס עצמי וחוסר יכולת להכיל את מי שהם. בעיקר הרצון להפסיק את החיים נובע מהרצון להיפטר מעצמם”.
“אמא שלי שיחקה משחקי דמיון כילדה בשואה”
ועדיין, היא מדגישה שכל מטופל שמגיע לטיפול, מבחינתה, מעונין לעבור מסע כדי לחיות יותר טוב עם עצמו. “משום כך, תחושותיו הן אלה שמובילות בטיפול ואני עושה כל מאמץ לעזור לו להתנהל במסע האישי שלו באופן הכי טוב שאפשר”.
את מדברת על שימוש במשחק ובדימויים כדי לסייע לאנשים במצוקות מאוד קשות. לך יש ניסיון אישי בזה?
“מאז ומעולם למדתי וחונכתי באופן גלוי ומרומז כי התמודדות עם קושי מחייבת אותנו לשבור את הדרך שאליה היינו רגילים ולייצר דרך חדשה ואחרת, כזו שעוד לא התנסינו בה. אמי ילדת השואה הביטה בכל המתרחש סביבה בתחילת שנות ה-40 בליטא כחוויה מפחידה, מוזרה וכזו שאינה מובנת לה. כאשר הוברחה מגטו קובנה, ערב לפני ‘אקציית הילדים’ האיומה והגיעה למקום מסתור אצל משפחה ליטאית, היא נדרשה להתמודד בעצמה עם המצב החדש. אמי מספרת שפעמים רבות שקעה בדמיונות ובמשחקי ‘נדמה לי’, כאשר כל יצור או חפץ בחצר שבה הסתתרה הפך להיות נסיך או אביר והכל בתוך סיפור אגדה. המציאות הייתה בלתי נסבלת לעיכול, אבל הדמיון המשיך לעבוד שעות נוספות כדי להצליח להתמודד עם המציאות הזו”.
