מאת ד"ר ליביה בלן
אני חייבת לשפוך את שעל ליבי בעקבות הדיונים על סיום או המשך הבידודים לילדים בבתי הספר. אני פסיכיאטרית ילדים ונוער במרפאה בתל השומר. בשנה האחרונה וביתר שאת בחודשים האחרונים אני רואה שכל כוחות הנפש אוזלים – של הילדים ושל ההורים שלהם.
בני נוער מבלים שבועות שלמים בבית, חסרי מעש. מסגרות הלימוד הן חלקיות או לא קיימות. גם לא בזום. גם לא בלמידה עצמית. הילדים מתנתקים מהיותם תלמידים, מחבריהם. מחוברים למסכים. מדוכאים, חרדים, בודדים.
כל מי שהצלחנו לסייע לו, מתפרק. ההורים נטולי כוחות כבר לסייע. לא יודעים איך ועבור מה להרים את הילד מתהומות חוסר המעש, חוסר התוחלת והייאוש.
מימיי לא רשמתי כל כך הרבה כדורים נגד דיכאון וחרדה כמו בחודשים האחרונים. כבר אין לי איך לסייע. הטיפולים הפסיכולוגיים מלאים ואוזלת היד שלנו כל כך גדולה.
ובעיקר מייאש לראות איך בני נוער שתיפקדו באופן תקין, בריאים בנפשם, שהתמודדו כמו כולנו, באופן יומיומי עם הטמפרמנט הקצת חרד, קצת ביישן, קצת היפראקטיבי, קצת מתנתק, הפכו לילדים עם פסיכופתולוגיה מאז׳ורית. ומי שכבר היה מטופל במרפאה, שכבר הראה רגישות מוגברת והתגבר, שוב קורס.
ילדים ובני נוער כבר לא הולכים לבית הספר, או הולכים לפעמים. ילדים שבכלל לא חשבו אי פעם לא ללכת, שמימיהם לא העלו על דעתם אפשרות כזאת, פתאום מוצאים עצמם בצד הנושר. והמחקרים מראים קורלציה ישירה בין מי שלא הולך לבית הספר לבין מי שלא יילך לעבודה אחר כך.
ומיטיב לבטא זאת נער מטופל שלי שיצא מאשפוז לפני כמה חודשים על רקע דיכאון קשה והצליח לחזור לתפקוד, ללמידה, לחברה. פתאום בשבועות האחרונים יש ירידה דיכאונית. כששאלתי אותו אם אולי חווה גם רגשות הפוכים, אמר שפעמיים צחק בלי סיבה. כששאלתי למה צחק, אמר שצחק מפני שהרגיש שבעצם אין משמעות לשום דבר, שהכל סתמי ושרירותי.
אני כותבת את זה, כי לדיכאון, חרדה וחוסר תפקוד אין בדיקת אנטיגן, ואין מדדים במעבדה. מי שמגיע למרפאה, בו אנחנו עוד מטפלים. אין ספק שיש עוד רבים מאוד שבכלל לא ניגשים לבקש עזרה, או לא מצליחים להגיע לקבל אותה.
המחיר של הבידודים הוא הבריאות הנפשית והעתיד של דור שלם, וזו גם בריאות הציבור, לא? ואת זה לדעתי חשוב שתיקחנה בחשבון מקבלות ההחלטות הנוכחיות.
ד"ר ליביה בלן היא פסיכיאטרית ילדים ונוער במרכז הרפואי שיבא
