זו הייתה תביעה לא שגרתית: תושב הצפון תבע את בתו, במקצועה שופטת מחוזית מכהנת, את סגנית הפסיכיאטר המחוזי ואת משרד הבריאות, בטענה כי כפו עליו בדיקה נפשית דחופה רק בשל העובדה ששופטת (הבת) התלוננה עליו בפני סגנית הפסיכיאטר המחוזי, ולמרות שהצו שהוצא לבדיקה היה בלתי חוקי.
לטענת האב, חל שיבוש חמור בהפעלת שיקול הדעת של סגנית הפסיכיאטר המחוזי, ורק בשל העובדה שקיבלה תלונה משופטת החליטה להוציא צו לביצוע בדיקה כפויה ללא שיקול דעת עצמאי הבוחן אם התקיימו תנאי החוק. לפיכך, הגיש תביעה בדרישה לפצות אותו כספית מכוח עוולות לשון הרע, כליאת שווא ורשלנות.
מנגד, טענה הבת (אשר תיארה מערכת יחסים מורכבת עם אביה, לרבות הפרעות של האב לעבודתה) כי פנתה לפסיכיאטר המחוזי בעקבות איום אובדני מפורש מצידו. לדבריה, האיום עלה מהודעת דוא”ל שקיבלה משכן של אביה שישה ימים לפני שפנתה לפסיכיאטר המחוזי ולאחר שהתייעצה עם פסיכיאטר.
אחרי ששמע את הצדדים, שופט ביהמ”ש לענייני משפחה אסף זגורי קיבל את התביעה נגד סגנית הפסיכיאטר המחוזי ומשרד הבריאות, אך דחה את התביעה נגד הבת. זגורי הסביר כי “הוראת הבדיקה הכפויה בעקבות שיחה טלפונית ופנייה בכתב של הבת אינה עומדת בדרישות החוק (סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש)”. לדבריו, סגנית הפסיכיאטר המחוזי שגתה בכך שראתה לנכון לייחס רמת אמינות גבוהה לדברי הבת המכהנת בתפקיד שיפוטי. “הלכת פלוני לפיה אין מקום להסתפק רק בפניית בן משפחה, אינה מתייחסת למעמד בן המשפחה או קובעת דרגות אמינות שונות למדווח שהוא ‘המובטל בטיטו’, ‘יוחנן הסנדלר’, פרופ’ ליבוביץ’ או שופט מכהן”, כתב השופט בפסק הדין.
בנוסף, ביהמ”ש לא השתכנע בקיומה של סכנה ממשית לחייו של התובע בטווח המיידי, שיש בה כדי להצדיק את מתן הוראת הבדיקה: “בניגוד לנדרש, הבת לא ציינה בהודעת הדוא”ל לסגנית הפסיכיאטר המחוזי כי כאשר התובע ‘איים בפני שכנו כי הוא מתכוון לשים קץ לחייו’, הדבר התרחש שבוע לפני הדיווח. מעדותה של סגנית הפסיכיאטר המחוזי בעניין זה הובן כי היא סברה שהתובע איים לשים קץ לחייו יום קודם לכן או סביב אותו יום. נראה כי המידע התקבל באופן מוחלט כאמת צרופה ומבלי לבחון לעומק מידת הסיכון ודחיפותו, על אף שניתן היה לעשות כן. רמת הסיכון לא נבדקה אפילו ברמה הבסיסית, לא בשיחה עם הבת ולא עם השכן שמסר את המידע, ובכך יש פגם בהליך איסוף הראיות”.
בהמשך לכך, קבע השופט כי סגנית הפסיכיאטר המחוזי ומשרד הבריאות ישלמו פיצוי בסך 10,000 שקלים לאב בגין “כליאת שווא” (הבדיקה הכפויה שנערכה לו בבית חולים) וציין את “הנזק לשמו הטוב של התובע, לתחושה הקשה שהוא מתויג כסובל מהפרעה נפשית ומסוכן לעצמו”. כמו כן, נפסקו לטובת האב הוצאות משפט בסך 4,000 שקלים.
לגבי הבת, פסק ביהמ”ש כי אין לחייב אותה בפיצויים בשל הוצאת לשון הרע. “בסכסוכי משפחה יש לנקוט במשנה זהירות בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע”, הסביר השופט, “וזאת גם כעניין של מדיניות ועל מנת לא לעודד צדדים המעורבים בסכסוך משפחתי להגיש תביעות. במקרה דנא ביהמ”ש שוכנע כי הבת פעלה בתום לב מוחלט. מדובר בדיווח אחד ללא אופי זדוני מרושע, אשר עמדו מאחוריו שיקולי דאגה וחשש, ולא הייתה כוונה לביוש או ביזוי”. נוכח המסקנה כי הבת פעלה בתום לב, ביהמ”ש החליט כי גם אין לייחס לה רשלנות.
