ג’יג’ טיילור, אם חד הורית לשניים מאטלנטה, ארה”ב, גרושה פעמיים, ניצולת סרטן שד ותומכת נלהבת בקהילת האוטיסטים, מובילה בימים אלה את הריאליטי “Leave It to Geege” ברשת “לייף-טיים”. בטור שפירסמה היא מסבירה מדוע היה לה כל כך חשוב להביא את משפחתה ואת בנה האוטיסט לקדמת המסך.
מאת ג’יג’ טיילור
כשהבן שלי איינס (Ains), שאנו מכנים בחיבה “פוטי” (“Pootie”), אובחן לראשונה עם אוטיזם לפני 17 שנים, כמעט לא היה דיבור על אוטיזם בתקשורת. כל מה שראיתי בחדשות היה מאוד מדכא. הכל היה על אבל ואבדון.
אני זוכרת שראיתי שתי נשים עם הבנים האוטיסטים שלהן מתראיינות בטלוויזיה. האמהות התמקדו רק בגורמי הלחץ בחייהן, והסבירו שזה מתיש ומדכא לגדל את ילדיהן. ברקע, הבנים היפים והבריאים שלהן קפצו בשמחה על טרמפולינה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, “תסתכלי מאחורייך! את לא יכולה לראות את המתנות שאלוהים נתן לך?”
ידעתי שאני לא יכולה לחיות ככה. אני לא בנויה להתמקד בשלילי. אם תחכי שכל הכוכבים יסתדרו בשורה עד שתאפשרי לעצמך להיות מאושרת מהחיים שלך – את תחכי לנצח.
תמיד ניסיתי להיות אדם חיובי, אבל נראה שהתסריט לחיי כבר נכתב על פי המסרים השליליים שראיתי שוב ושוב בתקשורת. פשוט לא יכולתי לקבל את זה. לאחר שחייתי עם אוטיזם במשך כמה שנים, נמשכתי לרעיון ליצור משהו חיובי בתקשורת, משהו שמשקף את השמחה והחוויות הייחודיות שהאוטיזם העניק למשפחתי. רציתי ליצור משהו שילמד אנשים משהו שהם לא מבינים, כדי שאולי גם הם יוכלו לראות את החיים שלהם דרך עדשה יפה.
כמובן, היו המון אתגרים שהנכות של בני הציבה, אבל החיים שלנו עדיין היו מאוזנים ומלאים. פוטי מביא דברים לשולחן שאף אחד אחר לא יכול. הוא רץ במקום במשך שעות בגשם, מתרפק עלינו 24 שעות ביממה, מחזיק גביעי גלידה הפוכים, רוכב על הסוס הטיפולי שלו לאחור. מי עוד עושה את כל זה?
גיליתי בעצמי שהחיים של פוטי הם בעלי ערך רב כמו של כל אחד אחר, אבל עדיין רציתי לשנות את השיח סביב אוטיזם ברמה רחבה יותר.
לבני אדם קל מאוד לשפוט מצבים מבחוץ. המופע שלנו – “Leave It to Geege” – עוזר לבטל את החשש מהלא נודע ולמגר דעות קדומות. כשהם צופים בפעם הראשונה, הצופים עשויים לזהות את בני האוטיסט בן ה-19, שאינו מדבר, כאנדרדוג בסדרה. אבל עד מהרה הם יגלו שהוא לא האנדרדוג. אסור לרחם עליו. במקום זאת, הוא מישהו שיש לקנא בו.
לפני שהיה לי את “פוטי”, לעולם לא הייתי מנחשת שמישהו עם אתגרים כמו שלו יהיה כל כך בטוח בעצמו ושחצן! הוא נראה בדיוק כמו אלביס ותמיד ניחוח, כך שכנראה הייתה לו יותר תשומת לב נשית מכל גבר אחר על הפלנטה. כשהיה בכיתה ב’, המורים שלו היו צריכים להמציא דרך להרחיק ממנו את הבנות; הם היממו אותו בכך שהצמידו אותו חזק אליהם כל יום בזמן ההפסקה. זה הזמן שבו הוא למד לעשות היי פייב (שוב, בבקשה אל תרחמו על הבן שלי. הוא חי בחלום והוא חוגג על היותו בדיוק מי שהוא).
הסדרה שלנו עוקבת אחר ההרפתקאות המדהימות של משפחתי (ביולוגית ונבחרת), והיא כוללת ארבעה מבוגרים וצעירים אוטיסטים – אחד מהם נמצא בעיצומו של תהליך אבחון. אני מקיפה את עצמי בדמויות משעשעות וגדולות מהחיים. לא יכולתי לחלום על קבוצה טובה יותר! אנחנו אוטיסטים, נוירוטיפיקלים, נשים, גברים, הומואים, סטרייטים, לבנים, שחורים, מילוליים, לא מדברים, צעירים, מבוגרים, דתיים ולא כל כך דתיים. אם עשינו את העבודה שלנו כמו שצריך, אתם תשכחו שאתם צופים בתוכנית על אוטיזם, כיוון שתתחילו לראות את כולם שווים על המגרש.
בעזרת Lifetime וחברת ההפקות World of Wonder, אני משכתבת את התסריט בכל מה שנוגע לאוטיזם. עכשיו, יותר מתמיד, אנשים מוכנים לשמוע סיפורים על קהילות מודרות ולראות יותר אנשים חוגגים את ההבדלים ביניהם, לא למרות ההבדלים ביניהם. יותר מכל, אני רוצה שהצופים ייצאו מהסיפור שלי עם תחושת למידה, בידור והשראה. אין דבר משעמם יותר מלהיות רגיל, והסיפור שלי, המשפחה שלי, ומעל הכל “פוטי” שלי, הם ה-דוגמה לכך.
