"אבא", שאלה אותי בתי לפני מספר חודשים, "למה אין סיפורים על נסיכות עם פרוטזה, קביים או כיסא גלגלים?" השיח על מוגבלויות בביתנו הוא טבעי; לא משהו חיצוני שצריך להסביר. אני קטוע רגל, אשתי מתורגמנית לשפת סימנים, שעונה באופן שגרתי לשיחות וידיאו בהן היא מסמנת לחירשים וכבדי שמיעה.
ובכל זאת, לא כל ילדה בת 6.5 שואלת שאלות על ייצוג הולם, שמנהלים בטלוויזיה המבוגרים ממנה בכמה עשורים לא טורחים אפילו לחשוב עליהן. תשובתי אליה הייתה שאני לא יודע, אבל שהיא יכולה לשנות את העולם ולכתוב בעצמה ספר שמציג כל דמות שהיא רוצה.
מאז אבי אתגר לא ראינו מנחה בכיסא גלגלים על המסך
ועוד לפני שהיא מתפנה לכתוב ספר כזה, בכל זאת לאט לאט עולה הייצוג של אנשים עם מוגבלות על המסך, ברדיו ובתקשורת בכלל. הדוגמה הבולטת האחרונה לכך היא יגאל שילון. אחד מיוצרי וכוכבי הטלוויזיה הכי מצליחים ומוכרים בישראל, הפך ברגע אחד למשותק כמעט בכל גופו. שנתיים וחצי לאחר התאונה הביתית שהביאה אותו למצבו, הוא החליט להיחשף בבת אחת על אחת הבמות הכי פופולריות שיש, הפריים טיים של קשת 12. במהלך הסרט התיעודי שעשה עליו ארז טל הציג שילון רגעים מאוד אישיים ואינטימיים מהנפילה ומתקופת השיקום; משהו שגם כוכבי טלוויזיה ללא מוגבלות לא מעזים בדרך כלל לעשות.
הצלחת הסרט הובילה לכך ששילון חזר להיות מגיש טלוויזיה; שוב הוא בפריים טיים, בתוכנית "חוזרים לפספוסים" שעלתה בשבוע שעבר ותשודר מדי יום חמישי ברשת 13. זה עניין די דרמטי והיסטורי בטלוויזיה הישראלית. ספורים מאוד האנשים שיש להם מוגבלות פיזית בולטת ונמצאים על המסך, בטח כשמדובר בפריים טיים. למעשה, לא זכור לי מגיש טלוויזיה על כיסא גלגלים בשעות השיא של הצפייה מאז אבי אתגר בתוכנית "מוצ"ש" בערוץ הראשון. התוכנית הזאת שודרה לפני 30 שנה, בתקופת התפר בין שליטה של ערוץ בודד בטלוויזיה לבין הקמת ערוץ 2 והטלוויזיה הרב-ערוצית. עד היום לא ראינו בישראל מנחה עם שיתוק בכלל; גם בעולם זה לא מחזה נפוץ.
הנכות כמעט לא חלק מהתוכנית
בפתיחת התוכנית הראשונה דיבר שילון על מצבו מאוד בקצרה, ואז הזמין את האורח הראשון שלו – אלי יצפאן. הקומיקאי נכנס לאולפן והזיז פסלון שהיה על השולחן של שילון, ושהמיקום שלו נבחר כנראה במדויק כשעיצבו את הפריים. יצפאן גילה שהוא מסתיר את שילון, ואז נאלץ לקום ולהחזיר את הפסל, כי שילון כמובן לא יכול לעשות את זה בעצמו. אחר כך יצפאן סיפר בדיחה קטנה על כיסא הגלגלים של שילון, וזהו. אחרי זה השניים עברו למנה העיקרית; הנכות כבר לא חלק מהסיפור.
זה המקום להגיד שהמנה העיקרית היא אטריות מחוממות במובן הכמעט מילולי של המילה. האמת היא שאת האטריות האלה לא הייתי מזמין גם אם הרגע יצאו מהסיר. עיסוקה של "חוזרים לפספוסים", כפי ששמה מסגיר, הוא התרפקות על חומרים ממוחזרים של מתיחות מלפני יותר מ-20 שנה (בסדר, וגם מתיחות בנות 20 שטרם שודרו).
לא קל להחמיא על ייצוג טלוויזיוני מהפכני בתוכנית שנפתחת עם מתיחה שבמרכזה דמות קריקטוריסטית של שייח (יצפאן), שמקטין אשת עסקים (פנינה רוזנבלום) לכדי מוצר שאפשר לעשות משא ומתן על מחירו, ושאחריה מוצגת דמות נלעגת של מתמודד נפש ("אבנר"). וזה לא נגמר שם. מצד שני, אני כנראה לא הקהל של זה, ואולי בתוכניות הבאות יבחרו קטעים יותר מוצלחים.
הנרמול הוא הסיפור
אבל אם מתעלמים מיצפאן, מהמבטאים הגסים ומכל הסטריאוטיפים, מה שמשמח בכל זאת בתוכנית זה הנרמול. זה אולי החלק החשוב ביותר בייצוג דמויות ומגישים על המסך. כלומר, לא רק שאדם משותק בכיסא גלגלים מגיש תוכנית מרכזית, אלא שהתוכנית לא נעה רק סביב הנכות שלו. החלק הזה כבר מוצה היטב בסרט ב-12.
לא אכחיש, הנכות של שילון בהחלט יכולה לשמש גם כגימיק. אבל אם כבר, זה נועד רק בשביל ליצור את ההייפ הראשוני ולמשוך אנשים למסך. בתוכנית עצמה (לפחות הראשונה) פשוט לא עוסקים בזה כמעט בכלל. במילים אחרות, התוכנית הייתה יכולה להיות משודרת גם אלמלא המוגבלות של שילון.
אבל הוא נפצע, והוא משותק. ומה שיש לנו כאן זה מגיש טלוויזיה שמראה קטעים ישנים ומיושנים, צוחק עליהם עם חבריו באולפן, ובמקרה הוא גם נכה; אבל גם מבוגר, שמנמן, מעשן, עם שיער מלבין ודליל.
אם יש מגיש משותק בתוכנית טלוויזיה, ואף אחד לא נבהל מזה או מעביר ערוץ, ואף אחד גם לא מרחם עליו, אלא פשוט יושב ונהנה מתוכן שהוא מגיש – יש תקווה שאולי המסך ואמצעי מדיה אחרים ייפתחו לעוד כאלה. ואולי אולי ספר הילדים הבא שיהיה להיט יכלול נסיכה שנעזרת בקביים.
