לונה פארק תל אביב יפצה אדם עם מוגבלות נפשית ואת בתו בת ה-9 בסכום של 62,500 שקלים, לאחר שבית משפט השלום בבת ים קבע כי הפלה נגדם.
זה היה אמור להיות יום בילוי כיפי של אב ובת במתחם הלונה פארק, אך במהרה הפך ליום עגום ועצוב במיוחד, כך קבע השופט יאיר חסדיאל בפסק הדין שפורסם השבוע. האב, המאובחן עם מוגבלות נפשית בעקבות שירותו הצבאי, ביקש מהקופאית של הלונה פארק לקבל צמיד “ללא תור” לו ולבתו, על סמך תעודת הנכה שברשותו.
לאחר שקיבל את הצמיד, האב ובתו נכנסו בהתלהבות למתחם הפארק, וניגשו למתקן ה-Star Flayer, ובו נדנדות המסתובבות בגובה רב. הצמיד, שהיה אמור להקל על האב ולתת לו גישה מהירה למתקנים, היה דווקא זה שעצר אותו.
מפעילת המתקן זיהתה שמדובר באדם עם מוגבלות ומנעה ממנו ומנעה מהם לעלות למתקן. לדבריו האב, היא אמרה לו “אמרו לנו לא להעלות אף אחד עם צמיד”.
חששו שהאב ילקה בחרדה
התביעה מטעמם של האב ובתו הוגשה על ידי עו”ד גילת בן זקן מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הנציבות טענה בתביעה כי הלונה פארק דוגל במדיניות מפלה ששוללת באופן גורף ושרירותי מכל אחד שלובש את צמיד ה”ללא תור” לעלות על מתקני האקסטרים השונים בפארק.
בתביעה האב מספר, כי המפעילה הפנתה אותו לשירות הלקוחות. וכשלא קיבל הסבר מניח את הדעת, הגיע רכז הנגישות. האב הסביר לו שהוא מתמודד עם סכיזופרניה, מה שהוביל את רכז הנגישות לחשוש שהאב לא יכול לעשות שימוש בטוח במתקן, וכי הסיבובים המהירים עלולים לגרום לו לחרדה. הרכז הסביר זאת לאב.
הלונה פארק: אין אפליה גורפת
בעדותו בבית המשפט, האב טען את שמפעילת המתקן אמרה לו שהמפעילים קיבלו הנחיה לא להעלות למתקן אף אדם עם צמיד “ללא תור”.
בעלי הפארק מצידם, כפרו בטענות, והסבירו כי אין הנחיה גורפת כזו. אולם, הם הסבירו בבית המשפט, לפי התקן הישראלי והוראות יצרני המתקנים, יש למפעילי המתקנים שיקול דעת בנושא אם הם חשים שאדם לא מסוגל להשתמש במתקן באופן בטיחותי.
בית המשפט שמע חוות דעת סותרות של שני הצדדים במשפט, לגבי האפשרות של אדם עם התמודדות נפשית לחוות מצוקה בזמן עליה למתקן. השופט חסדיאל תהה אם יש לבית המשפט אפשרות להכריע בעניין מסובך כזה, ואז הסביר שאין צורך בכך, מאחר שהוא שוכנע שאכן מדובר באפליה גורפת, ולא בבדיקה פרטנית של אותו אב.
“תייגו מבקרים בעזרת צמיד”
השופט חסדיאל כתב בפסק הדין כי “הצמיד הפך לאזיק”, במקרה המדובר והוסיף: “הנתבעים השתמשו בצמיד אל-תור שתכליתו המוצהרת הינה להקל על מבקרים עם מוגבלויות לממש את זכותם בהתאם לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, על מנת לסמן אותם כקבוצת סיכון שמוטלות עליה הגבלות אוטומטיות. הנתבעים תייגו מבקרים כאמור, תוך שימוש באיזון שיקולים שהינו זר לחקיקה שלשמה הונפקו אותם תגים”.
חסדיאל ציין בפסק הדין כי מחשבה זו לדבריו, יצרה פרקטיקה מפלה, סטריאוטיפית, כוללנית וגורפת, שחותרת תחת נהליה הגלויים של הנתבעת עצמה, ושוללת מאנשים עם מוגבלויות שירות ציבורי מבלי שנערכה בעניינם בחינה פרטנית של אופי המוגבלות, ושל הקשר הרציונלי בין חומרת המוגבלות להיקף הסיכון שיסב להם או לאחרים השימוש במתקן.
לטענתו, מבקרים עם מוגבלויות שהגיעו למתחם הלונה פארק הלכו ברחבי הפארק מבלי שהם יודעים שעצם לבישת צמיד “ללא תור” ימנע מהם את העלייה על מתקנים, כשלכל עובדי המקום הדבר ברור מאליו.
