“את המחזה כתבתי לפני שנתיים, כשמגפת הקורונה הייתה ממש בעיצומה, וכולם היו סגורים בבית”, מספר אודי בן סעדיה, האיש שמאחורי ההצגה “שייקספיר החווה הסינית”. “עלה לי רעיון לכתוב מחזה על שחקן שייקספירי ותיק שתקוע כבר שנה בבית בגלל המגפה”.
במרכז ההצגה עומד יוד’קה פלס, שחקן שייקספירי מפורסם שיושב כבר שנה בבית בגלל הקורונה. פזית פלס, בתו, עושה הכול כדי למצוא לו מקום להופיע בו אבל, כל התיאטראות, כמובן, סגורים. בייאושה היא מגיעה למקום היחידי שפתוח כרגע – מועדון לנפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור.
“התיאטרון הוא כל העולם שלו”, מספר בן סעדיה על הדמות הראשית, השחקן השייקספירי. “המקום היחידי שמוכן לתת לו להופיע זה מועדון לנפגעי הלם קרב ממלחמת יום כיפור, וגם זה בעיקר משום שבעל המועדון נדלק על הבת שלו”. יוד’קה מעלה סצנות מתוך המחזות “ליר”, “מקבת” ו”אותלו”, שמתכתבים עם הכאב ועם הזיכרונות של הלומי הקרב ושל כל הלוחמים שהשתתפו באחת המלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה הישראלית.
“בסך הכול סמכתי רוב הזמן על דברים שאני יודע ומכיר – מלחמת יום כיפור”, סיפר בן סעדיה על תהליך הכתיבה. ההשראה שלו הגיעה, לדבריו מהקרב על החרמון, הקרב בחווה הסינית, “וכמובן עולם התיאטרון והמחזות השייקספיריים שאותם אני מכיר היטב מאז שסיימתי את הלימודים לתואר ראשון במגמה לבימוי, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב”.
המלחמה שהשאירה צלקות
ההצגה יצרה הד גם בקרב אוכלוסיית הלומי הקרב ומשפחותיהם וכל מי שמכיר מקרוב את תקופת מלחמת יום הכיפורים. בהצגה יש משהו שלא מחפש להכביד על הקהל, או להתלונן על הנושא. ההצגה מצחיקה ולא באה להתחסד. היא מציגה את הדברים כפשוטם – והקהל ייקח ממנה מה שייבחר לקחת.
“האמת היא שאני אף פעם לא עורך תכנון מוקדם”, הוא מוסיף. “הרעיונות נולדים מאיזה מקום ומשם אני רק מנסה לפתח אותם ולצקת אותם בתבנית או במסגרת דרמטית. כל המחזה נכתב במהירות שיא – משהו כמו שבועיים”. הוא מוסיף: “האמת היא שלא עשיתי תחקיר מאוד גדול, ובסך הכול אני מאוד שמח על כך, כי אם הייתי עושה תחקיר כזה הייתי מן הסתם תולה לי הרבה משקולות על כנפי הדמיון”. עם זאת, המחזה מבוסס בחלקו על העדות של חזי דחבש ז”ל, אחד מגיבורי הקרב שבכותרת ההצגה.
“במלחמה עצמה לא השתתפתי”, הוא מעיד, “אמנם סיימתי את לימודי התיכון ב-1972, אבל מיד אחר כך יצאתי לשנת שירות, והתגייסתי רק חודשיים אחרי שהיא הסתיימה. בכל זאת בן כיתה שלי מקיבוץ חוקוק נהרג במלחמה, וחבר אחר מהקיבוץ איבד את מאור עיניו. המלחמה הזאת השאירה צלקות עמוקות אצל כל כך הרבה אנשים”.
“אין חינוך לתיאטרון טוב”
“אין לי אף פעם מסרים להעביר”, השיב היוצר כשנשאל מהו המסר של המחזה. “אני משתדל לכתוב את המחזה בצורה הכי טובה שאני יכול, ובעיקר מנסה לגעת בלב של הצופים – לרגש, להצחיק, ופה ושם להשאיר משהו שראוי לחשוב עליו בסוף ההצגה. מכאן כבר כל אחד לוקח את זה ל’מעבדה’ הפרטית שלו. הסיפור שנפרש בתוך המחזה פוגש את העולם הפנימי של הצופה – את הזיכרונות, את הרקע שממנו הוא בא. אין ספק שאנשים שחיו או גדלו בתקופה הזו עוברים חוויה מאוד עמוקה כתוצאה מצפייה בהצגה”.
כשנשאל לאן הוא רוצה שההצגה שלו תגיע, השיב היוצר בכנות: “כרגיל, הייתי רוצה שהיצירה תגיע לכמה שיותר אנשים. לצערי הרב קהל הצופים הישראלי עובר בשנים האחרונות משהו שהוא רחוק מאוד מחינוך לתיאטרון טוב. אין לי כמובן התנגדות למחזמרים למיניהם, אבל אני חושב שיצירה ישראלית – בספרות בקולנוע או בתיאטרון, חייבת לגעת גם במהות של החיים שלנו בארץ הזאת. על הדברים המשמחים וגם העצובים שקורים כאן. צר לי שהפניית המבט פנימה היא ממש לא נחלת הכלל היום, אלא אולי להיפך”.
אתה איש רב פעלים, אז למה דווקא תיאטרון?
“אני יוצר בתחום התיאטרון כי זאת פחות או יותר המדיה האמנותית שאני מכיר, למרות שכתבתי גם סיפורים קצרים שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים והוצאתי גם ספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לאחרונה גם כתבתי כסופר צללים ספר שנקרא ‘עמוק בעזה’, ומתאר את חוויותיו של לוחם ביחידת המסתערבים שמשון. הספר יצא לחנויות בתחילת ספטמבר בהוצאת כנרת זמורה דביר”.
“שוב ושוב אני מוצא שאני חוזר כך או אחרת אל עולמם של אנשים שהנפש שלהם הצטלקה ונפגעה כתוצאה מהמפגש הקשה וגם המכאיב לפעמים עם המציאות”, הוא מוסיף בכאב. “אנשים שרוטים שגם שורטים לפעמים חזרה. אנשים שהם בשר מבשרה של הארץ הזאת. אנשים שהלב שלי יוצא אליהם, אחרת לא הייתי מסוגל לכתוב”.
