מחקר חדש שבחן את מצבן הנפשי של אימהות במשך שנה וחצי מצא כי כ-50% מהאימהות לילדים עם אוטיזם סבלו מרמות גבוהות של תסמיני דיכאון, בעוד ששיעור הדיכאון אצל אימהות לילדים “רגילים” היה נמוך בהרבה ועמד על 6% עד כ-13%. המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, פורסם בסוף השבוע בכתב העת Family Process.
מחקרים בעבר הצביעו על מגמה הפוכה, שלפיה הורה הסובל מדיכאון מגביר את הסיכון שלילדיו יהיו בעיות נפשיות והתנהגותיות. המחקר הנוכחי דווקא מראה אחרת. “מצאנו שתסמינים גבוהים יותר של דיכאון של אימהות לא ניבאו עלייה בבעיות ההתנהגות של ילדים לאורך זמן, כולל בקרב משפחות עם ילד עם אוטיזם שחוות לחץ רב”, אמרה פרופ’ דניאל רובינוב מהמחלקה לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת קליפורניה. “אלה היו חדשות מפתיעות ומשמחות”.
“להיות הורה לילד עם צרכים מיוחדים זה מאתגר מטבעו בכל יום”, הוסיפה פרופ’ אליסה אפל, שהובילה את המחקר יחד עם פרופ’ רובינוב. “זו דוגמה אב טיפוסית ללחץ כרוני, וזו הסיבה שהתמקדנו באימהות מטפלות במחקרים שבודקים השפעות של מתח על הבריאות”.
לדבריה, אימהות עם יותר דיכאון נוטות לסבול מסימני הזדקנות ביולוגית מהירה יותר, כמו רמות נמוכות יותר של הורמון האנטי אייג’ינג קלוטו ותאי חיסון מבוגרים יותר. “כאן גם רצינו להבין את ההשפעה של הדיכאון של האימהות על הילד שלהן, ולהיפך”, היא אומרת.
החוקרים מצאו שבעיות התנהגות של ילדים חזו רמות גבוהות יותר של דיכאון אימהי בהמשך הדרך, ללא קשר לאוטיזם. עם זאת, הם לא ראו את ההשפעה ההפוכה; כלומר, דיכאון אימהי קודם לא חזה בעיות התנהגות של ילדים מאוחר יותר.
הדיכאון של האם לא מחמיר את המצב של הילד
“הממצא שדיכאון אימהי אינו מוביל להחמרה בסימפטומים של ילדים חשוב במיוחד עבור אימהות לילדים עם אוטיזם כדי לעזור להקל על רגשות אשמה שאימהות רבות חשות לגבי האבחנה ובעיות ההתנהגות של ילדיהן”, אומרת פרופ’ רובינוב. “אנו מקווים שהממצאים הללו ירגיעו אימהות – שמצד אחד זה נפוץ להיאבק בדיכאון מסוים במצב המתח הזה של טיפול כרוני, ומצד שני שסביר להניח שהדיכאון שלהן לא מחמיר את בעיות ההתנהגות של ילדן”.
ממחקר קודם של אותו צוות עלה כי האשמה עצמית בקרב הורים לילדים אוטיסטים נפוצה מאוד ומנבאת החמרה בדיכאון וירידה בשביעות הרצון מהחיים לאורך זמן.
במחקר החדש, החוקרים מדדו שוב ושוב דיכאון אימהי ובעיות התנהגות של ילדים ב-86 זוגות של אם וילד לאורך 18 חודשים. למחצית מהאימהות היו ילדים עם אוטיזם ולמחצית היו ילדים נוירוטיפיקלים. טווח הגילאים של הילדים במחקר היה שנתיים עד 16, אם כי רוב (75%) הילדים היו בגילאי יסודי ומטה.
דיכאון אימהי נמדד באמצעות Inventory of Depressive Symptoms, סולם דיווח עצמי שמולא על ידי האימהות. התנהגות הילד נמדדה באמצעות דוח של האם על סולם ההתנהגות המאתגרת של הילד, כולל התנהגויות מוחצנות כגון התקפי זעם, תוקפנות והתרסה.
קשרים דו-כיווניים בין דיכאון אימהי לבין בעיות התנהגות של ילדים דווחו במחקר קודם. עם זאת, מעט מחקרים בדקו קשרים אלו במשפחות עם אוטיזם. “משפחות אלה נוטות לחוות יותר קונפליקט זוגי בין ההורים ופחות שביעות רצון מהיחסים”, מציינת פרופ’ רובינוב. “סביבה משפחתית מלחיצה עלולה לזלוג לבני המשפחה ועשויה לשנות את האופן שבו אימהות וילדים מתייחסים זה לזה. רצינו לראות אם הקשר בין בריאות הנפש של האם לילד שונה בהקשר של מערכת משפחתית במתח גבוה, למשל כאשר יש ילד עם אוטיזם”.
החוקרים ממליצים על מיינדפולנס
למרות שהמחקר הכיר בכך שמשפחות לילדים אוטיסטים חוות רמות גבוהות של מתח, החוקרים מקפידים לציין שלחץ אינו המאפיין היחיד שלהן. “אימהות רבות לילדים עם אוטיזם מדווחות גם על רמות גבוהות של קרבה רגשית ואינטראקציות חיוביות עם ילדיהן”, מבהירה פרופ’ רובינוב, “אלה חוויות חשובות שתוכניות תומכות יכולות להישען עליהן”.
בעקבות המחקר הציעו החוקרים שיעורי מיינדפולנס לכל ההורים כדי לסייע בניהול הלחץ ההורי. “ההורים היו אסירי תודה לחלוק אתגרים משותפים וללמוד אסטרטגיות פנימיות להתמודדות”, סיפרה פרופ’ אפל. “מחקרים רבים הראו שאימון מיינדפולנס יכול לעזור עם מתח אצל ההורים, ומצאנו גם שההורים במחקר הראו שיפור בבריאות הנפשית.
“בהתחשב בהשפעות של מתח כרוני על הבריאות ומצב הרוח”, המשיכה פרופ’ אפל, “הורים מטפלים זקוקים לתמיכה רגשית יוצאת דופן בנוסף לשירותים המיוחדים לילדם. זה חיוני לספק תמיכה לבריאות הנפשית של ההורים, כמו שזה חיוני לבריאותם הנפשית של הילדים”.
