מאת אודי הלר
“ילדים על הרצף שנוטים למופנות ופוגשים עוינות בעולם, יתכנסו פנימה וימנעו. כאילו מתוך נימוס הם לא ירצו לקחת חלק בשום פעילות. אני שונה, הם אומרים לנו, עזבו, זה לא ילך. כשהמנגנון הזה מופעל קשה מאד לצאת ממנו. עם אמנון היינו על הסף. האפשרות להתגייס עם האוטיזם, לא למרות האוטיזם, היא ריפוי שאין לתאר”. כך מתארת בהתרגשות יעל, אימו של אמנון, אחרי שהתבשרה כי הוא עתיד לקבל תעודת הוקרה מיוחדת לראש השנה מידי תת אלוף אמיר ודמני, אחרי שסיים כאחד המצטיינים הבודדים של קורס התכנות ולצידו עוד 180 חניכים שאינם עם אוטיזם, כולם עומדים כשווים זה לצד זה על מגרש המסדרים.
“מה הבעיה איתו? הוא כזה מקסים”, ובכלל, מדוע הוא “מאובחן על הרצף האוטיסטי?” שאלה לא מכבר חברה של יעל. “הוא פשוט שונה” ענתה. “בהתחלה הוא היה מאד רגיש ולאחר מכן קוריוז, כזה שבגיל ארבע לימד את עצמו לקרוא, ובגיל חמש שינן את כל התמרורים וסחף את הילדים בגן בלספור עד אינסוף. וכל הזמן טיפה שונה. הוא מתחיל לשחק ומנהיג ויוזם והילדים הולכים אחריו אבל תוך אפס זמן הם נושרים והוא ממשיך לבד. והוא לא מבין למה. והוא נכנס לפינות ולא מווסת את הכעס שלו ונדמה שאין עם מי לדבר. והוא מסתגר בחדר ובמשך 3 שנים קורא את הארי פוטר שוב ושוב ושוב. וברכב כולם יודעים שאסור לשבת לו במקום, שאי אפשר לשמוע סתם שירים ושלרוב אי אפשר לנהל משא ומתן”.
בין המחשבות על אמנון כאוטיסט לאבחון המלא בגיל 8, המשפחה טסה לחופשה בחו”ל ושם מקרוב התוודעו לחרדות, ההיאחזות בפרטים, ההצפה המילולית, ההתעסקות האובססיבית בחוקי התעופה והחוק השלישי של ניוטון. כרבים בתפקוד הגבוה, אמנון זוכר הכל בעל פה, קצת עילג בגוף אבל מנסה ומשחק טניס ולומד ג’ודו ומנגן כינור ואז חליל. אבל משהו בבית הספר לא מתחבר ואמנון עובר לחינוך ביתי. על אף חששות הוריו החליט בהמשך להתקבל לבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד”ה), שם השתלב בכיתה רגילה עם תמיכה ממערך כיתות התקשורת. בכיתה י’ התחיל בלימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב ויעל מתארת שגרה מאוד נוקשה, כיצד קם בחמש בבוקר כי יש חוק וסדר וחתירה ללא פשרות למצוינות.
“תתקדמו” פתחה להם את השער, והם הסתערו וכבשו את הכותל
כמרבית האוטיסטים בני גילו, אמנון קיבל פטור מגיוס לצבא ומשפחתו התלבטה באשר לכיוונים אפשריים שלא כללו גיוס לצבא. למזלנו, הוא נבחר להיות בין אלו שקיבלו מכתב מיחידת מיטב, בניסיון לאתר מועמדים למחזור השני של תתקדמו. במרוץ נגד הזמן ובתוך חודש מיום הגיוס הספיק לעבור מפגש עם קב”ן וצו ראשון מותאם. “אנחנו מרגישים שיש לו הורה בצבא” כתבה לי יעל. את הטירונות סיים אמנון בהצטיינות, כי אצלו אי אפשר אחרת, וניכר עד כמה התהליך היה משמעותי עבורו ועבור משפחתו, כזה שנותן תחושה “אנחנו רוצים אותך, בדיוק כמו שאתה, עם החוזקות שלך”, מוסיפה יעל.
לכבוד הטקס בו אמנון וחבריו קיבלו תעודת הוקרה מיוחדת, כתבתי להם עד כמה הם אמיצים, לא משום היותם מצטיינים, אלא כי העזו ללכת נגד הסטיגמה והספק. בעולם בו איש לא האמין שהם יכולים, עולם שאומר להם עד כמה הם כגרגר חול המטלטל בסופה, חסרי ישע או כח, כאדם מול אלוהיו, הם הוכיחו את ניצחון הקש שלא נשבר, הקש שקרא תיגר על הרוח.
תפסיקו לראות בנו או מסכנים או גאונים
“השקענו יותר משהיינו צריכים. לא רק עבורנו, אלא כדי שיהיו עוד מחזורים, שזה לא ייעצר בנו”, אמר לי אחד מבוגרי המחזור הראשון של “תתקדמו” שסיים קורס מגן סייבר, ששניים מחבריו סיימו את הקורס בהצטיינות ואף הם קיבלו תעודת הוקרה מיוחדת לקראת ראש השנה. אין דבר קשה יותר לאוטיסט מלהתבונן כיצד מאמציו להתמודד עם מבוך שנוצר רק עבורו הם מאמצים בלתי נראים או בלתי מובנים לאחרים. אסור שצה”ל יראה במסיימי הקורס “יוצאי דופן” או “כבר לא אוטיסטים”. אסור לחלק את האוכלוסייה על הרצף ל”גאונים” שלא זקוקים להתאמות ו-“כל היתר” שנחבק אותם וניתן להם שיבוץ ללא קורס רק שלא יפריעו עם ההתאמות.
אפקט היתרון המצטבר בקרב הקבוצות החזקות (כלכלית וחברתית) ושעתוק של מבני הכוח בחברה אל תוך הצבא, פוגע בסיכויי הקבלה של אלו הזקוקים להתאמות כדי להתקבל לקורסים איכותיים ולתעסוקה בעולמות ההיי טק. פערי הזדמנויות אלו באים לידי ביטוי בצורה מודגשת בקרב משפחות לצעירים עם מוגבלות. אם אנו חפצים בעוד אוטיסטים בקורסים חשובים כמו סייבר, תכנות ומודיעין שיסיימו גם הם כמצטיינים, חייבים לשמר את הקשב הפיקודי הנפרד או מתן עדיפות לתקופת התנסות טרם שילובם בקורס עם “כולם”.
לשם המחשה, במחזור הראשון של “תתקדמו”, מתוך שבעה חיילים שהתקבלו לקורס “מגן סייבר” סיימו חמישה בציונים גבוהים, שניים מתוכם בהצטיינות. קבוצה זו למדה בכיתה נפרדת וזכתה לקשב פיקודי מוגבר. לעומת זאת, במחזור השני של “תתקדמו”, התקבלו ארבעה חיילים לקורס תכנות אך למדו יחד עם 220 חיילים “רגילים”. שלושה סיימו ואחד בהצטיינות. ארבעתם נבחרו משום נתוני פתיחה גבוהים במיוחד ובשלושת החודשים שהמתינו לפתיחת הקורס, שהו ביחידות הצבאיות, למדו, זכו למשובים ועבדו בצוותים. הכנה זו סייעה להם להשתלב טוב יותר בהמשך.
שילוב חיילי “תתקדמו” בקורסים דוגמת סייבר או תכנות היה מלווה בדיונים רבים מול אגף התקשוב, שחשש בהתחלה מכשלון שלהם בקורסים ובאי יכולת להעמיד לרשותם את ההתאמות הנדרשות. אני לא הייתי מוכן לקבל את התשובות ונדרשה מעורבות של קצינים בכירים כתת אלוף אמיר ודמני ואלוף משנה שפי לשם, כדי לפתוח את הקורסים. אני יודע כיום שיש גאווה גדולה בתוך אגף התקשוב לאור ההצלחה ובמחזור הרביעי של “תתקדמו”, המצוי בתהליכי מיון והכשרה עת כתיבת שורות אלו, כשליש מהחיילים עברו מיונים למקצועות המחשב.
לאורך שנים למדנו כי האוכלוסייה על הרצף מתאפיינת בכישורים במתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה, מעל הממוצע באוכלוסייה הכללית ועל כן בעלת פוטנציאל רב ועדיין בלתי ממומש לתרומה לצבא ולכלכלה. לצד הערכה רבה לבית הספר למקצועות המחשב (בסמ”ח) ולמפקדת סגן אלוף ליאת ליטבק, על פועלם לשילוב החיילים על הרצף במקצועות המחשב – אם ברצוננו בעוד חיילים מצטיינים, עלינו לפעול ליצירת מסגרות מותאמות אשר יאפשרו סיכוי אמיתי להצלחה, ולא רק לאלו המחוננים.
אסיים במשפט מתוך הנאום שנשאתי באירוע ההוקרה למצטיינים: צה”ל אינו צבא העם אם הוא אינו חותר לחברת מופת ואם הוא אינו מייצג אותה. הוא הסמן לשאיפות הצעירים שמהם הוא צומח ואל החברה הוא משיב בתום תקופה המעצבת את אישיותם. שילוב אוטיסטים כחיילים מן המניין, שווים ככל אזרח, הוא החתירה של צה”ל לחברת מופת, הוא שהופך את צה”ל למוסרי, ערכי ואיכותי, ולא על הנשק לבדו, אלא אל האדם יש לשאת מבטחנו.
