מהמבט שלה
דצמבר, חודש המודעות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
וכמו כל יום מודעות, גם במקרה הזה היום הפך לחודש שלם של מודעות. מה היה לנו? או בעצם מה לא היה לנו? לבשנו פרטי לבוש סגולים, הארנו מבנים בסגול והחלפנו לתמונת פרופיל עם רקע סגול.
אולפני הטלוויזיה התמלאו במרואיינים עם מוגבלות כזאת או אחרת ששיתפו איך למרות כל האתגרים הם עשו את זה והצליחו להשתלב בחברה. הם נורמליים. עובדים בעבודה של אנשים רגילים. מצאו זוגיות כמו אנשים רגילים ויש להם חיים… כן, חיים רגילים. ולראות את האנשים האלו זה מקסים, זה ממלא את הלב וזה נותן לי בוסט של תקווה והשראה.
מה שפחות מילא לי את הלב היה אותו עסק שהגדיל לעשות ויצא עם מבצע ליום הזה – “תציגו תעודת נכה וקבלו מתנה”. אני בעיקר קיבלתי מנה גדושה של ציניות. כנראה שככה זה, יום שהופך לחודש שהופך לקרנבל שלם של מודעות, וגם הסוחרים רוצים להיות חלק.
כל שנה מחדש אני מביטה על הקמפיינים התקשורתיים האלו ותוהה מה הם יכולים לשנות בכלל? הרי היום כולנו מחליפים לתמונת פרופיל סגולה – ומחר חוזרים לשגרה. עולם כמנהגו נוהג. אז ברור שרק זה לבד בהחלט לא מספיק. מדובר בעבודה עיקשת ויומיומית לאורך כל השנה. לדבר, להיפתח, לשתף ו”לנרמל” את המוגבלות כדי שהחברה תהפוך למכילה יותר וכדי שמקבלי ההחלטות יפעלו למען קידום שוויון זכויות והזדמנויות אמיתי.
כשנווה היה בן 3 חודשים החלטנו, בן זוגי ואני, להקים עמוד פייסבוק, מעין בלוג, בו אנחנו מתעדים את חייו של ואת האתגרים שאיתם הוא ואנחנו מתמודדים כמשפחה. החלטנו לעשות את זה משתי סיבות. האחת, להימנע מהשאלות הרבות שהסביבה תשאל אותנו על נווה ועל מצבו. פשוט הקדמנו תרופה לשאלות המציקות.
הסיבה השנייה היא העלאת מודעות. אנחנו שואפים לגדל ילד עצמאי, ילד שבטוח בעצמו וביכולותיו, ילד שיגדל להיות אדם בוגר שמגשים את עצמו למרות המגבלה שלו. בשביל זה לא מספיק שרק אנחנו נאמין בו, אלא צריך שגם החברה כולה תאמין בו וביכולות שלו ותראה בו אדם רגיל שמתמודד עם קושי מסוים.
נווה הוא לא מסכן והוא גם לא קורבן. הוא מתמודד עם מגבלה משמעותית ואינו רואה, זה נכון. אבל עם ההנגשות הנכונות ועם הקבלה של החברה השמיים הם הגבול עבורו.
אז כן, בשלוש שנים האחרונות גם אנחנו הארנו את המרפסת שלנו בסגול ונמשיך לעשות זאת גם בשנים הבאות. כי אם ניתנת לנו עוד הזדמנות להעלות מודעות, אז למה לא בעצם? אנחנו עושים את זה בפייסבוק, בשיחות עם סטודנטים לפסיכולוגיה התפתחותית, בשיחות עם סטודנטים לרפואה, עם עובדי הביטוח הלאומי, וגם במסגרת חודש המודעות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
מהמבט שלו
כן מוגבלות, לא מוגבלות, אני כאן כדי להראות לכם שאני ילד כמו כל הילדים.
אז קבלו כמה עובדות חמודות עליי:
- נולדתי ב-8.2, ביום ההולדת של בן דוד שלי בועז
- שזה בעצם יום אחרי יום ההולדת של סבתא אלי
- המאכל האהוב עליי הוא פשטידת קישואים וקוסקוס
- אני ממש אוהב מוזיקה
- השירים האהובים עליי כרגע הם קרן שמש של בניה ברבי ופנתרה של נועה קירל
- הרגע האהוב עליי ביום זה כשאנחנו מתעוררים בבוקר ואני משתולל עם אביגיל במיטה של אמא ואבא
- תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי זה כל ההצגות של יובל המבולבל ביוטיוב
- תמיד חם לי. את זה ירשתי מאבא שלי
רואים? אני ילד רגיל ובגלל זה יום המודעות הוא כל כך חשוב.
כי אני שווה לכם.
לטור הקודם:
הרופא אמר: “נווה עיוור בשתי עיניים, אין איך לעזור”
לבלוג של נווה בפייסבוק >>> https://www.facebook.com/navethatsallabout
