"היי עידן, מה שלומך? בהמשך להתכתבות בווטסאפ: כתבתי ספר שבמרכזו רביד, אשר עובד כמטפל בכפר לילדים עם צרכים מיוחדים – עבודה שמרחיבה את עולמו ורוחו. לפני מספר ימים יצאתי להדסטארט. האם יש אפשרות לפרסם את דבר ההדסטארט בדף שווים?"
המייל הזה הגיע לתיבה של "שווים" שלשום. אנחנו מקבלים לא מעט מיילים כאלה של גיוס המונים, רובם לא מגיעים לפרסום באתר. אבל משהו כאן הרגיש קצת אחרת. קראתי, ותוך כדי כבר אמרתי לעצמי שגם אתם מוכרחים לקרוא. אז קבלו רקע קצרצר וקטע אחד (נורא מרגש) מתוך "החיים שממול" מאת יותם אשל. אחרי שתקראו אולי גם אתם תרוצו, כמוני, להזמין עותק בדף ההדסטארט >>> https://headstart.co.il/project/69195
רקע
אימו של רביד (21) מתה. מאותו הרגע הוא נאלץ לעבור תהליך מהיר של התבגרות ולהסתגל למציאות החדשה של חייו. לבד בדירתו, הוא מנסה לנהל קשר עם אביו ההולך ומאבד את זיכרונו, נאחז בשני אחיו ובחברי ילדותו ומחפש נחמה בקשרים עם נשים ובמוזיקה. עבודה חדשה שאליה התגלגל במקרה פותחת את נפשו לעולמם של ילדים עם צרכים מיוחדים. הטיפול בהם מאפשר לליבו של רביד להיפתח והוא מגלה כוחות שלא ידע שקיימים בו. "החיים שממול" מתרחש בשכונת עפולה עילית של שנות השמונים והתשעים. זהו סיפור על התבגרות מאוחרת, נפילה וצמיחה, חמלה ותשוקה.
סוף היום הראשון בכפר / קטע מהספר
עם כל הבלגאן והריח והחיתולים ידעתי שהעבודה הזו לא מתאימה לי. כבר חיכיתי לסוף היום וחשבתי איך להגיד את זה ליבגניה, בלי שתחשוב שזה בגלל שהם ילדים אחרים. לא היה לי נעים ואפילו חשבתי שלא להגיד כלום ופשוט ללכת ולא לחזור מחר וזהו. שיבינו לבד. בטח לא יבואו אליי הביתה לחפש אותי.
לפני שנגמרה המשמרת, כמה דקות לפני שמונה, כשכל הילדים היו במיטות, עברתי בין החדרים ושמעתי קול שר. דודי שר דרך השיניים הגדולות והחיוך האלכסוני שלו, "אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד, אם שמים אותו ליד…" בקול שממיס את הלב. התיישבתי לידו. הוא לבש פיג'מה ומעליה כתונת שהייתה קשורה עם חוט עבה למיטה והסתכל אליי בעיניים החומות הגדולות שלו, שדרכן נראתה נפש רכה. הוא חייך שוב והזיז את הראש לצד "…האוזן השנייה, שומעים גלים ולפעמים גם אונייה".
הצטרפתי אליו," אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד, אם מביטים עליו מהצד, רואים דגים, סירות ולפעמים גם דייגים". "רבידי, עכשיו תור דודי", הוא אמר והגביר את הקול, "אבא חזר מאילת והביא לי צדף אחד, אם שמים אותו ליד האוזן השנייה, שומעים גלים ולפעמים גם אונייה". הוא עצר. "עכשיו אומר רביד", וצחק צחוק גדול.
שרתי וליטפתי לו את הראש. הוא קפץ מהמיטה, הכתונת עם השרוך עצרה אותו, והמשיך לשיר, ואני עוד פעם שרתי, והוא המשיך איתי, ושרנו ביחד. שמעתי את יבגניה קוראת לי לבוא, "תיכף נגמרת משמרת". "עוד מעט, כי דודי ואני שרים", עניתי לה.
גמרנו לשיר וליטפתי שוב את הראש שלו וקמתי. הוא הסתכל עליי, מחא כפיים ואז אמר, "אומר לילה טוב", ושר "טוב, ליל מנוחה וחלום, כבר מאוחר ומחר נקום ונראה, איך שמגיע היום בסוף כל לילה. טוב, חושך נפל על הרחוב, רק הירח משאיר את אורו הצהוב", ואז צחק והמשיך "צרצר מצרצר צרצורו שר – לילה טוב".
וכשגמר התקרב אליי, נתן לי נשיקה קטנה בלחי, ואמר, "אומר לילה טוב ונותן נשיקה". ניגבתי את הדמעות שלי, אמרתי לו לילה טוב, נתתי לו נשיקה קטנה במצח, והוא הסתכל עליי דרך האישונים שלו ושאל "מחר? רבידי בא?" "כן, בא, בטח".
לדף ההדסטארט של "החיים שממול" >>> https://headstart.co.il/project/69195
