שימו לב: טקסט זה עוסק באובדנות ופגיעה עצמית
חז"ל במסכת אבות מדברים על אקסיומה שכולנו מתעלמים ממנה: "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת".
אנשים לא בוחרים להיוולד, הורינו מקבלים את ההחלטה הזו עבורינו. ובעוד שעד לפני כ-100 שנה היה מדובר בתוחלת חיים לא ארוכה במיוחד, הרי שהיום מדובר בחיים ארוכים ואפילו ארוכים מאוד. האם גם במצב כזה אנחנו חייבים למות "בל כרחינו"?
בחודש האחרון התקיים שבוע למניעת אובדנות, ומכל הדברים שהנושא יכול להעלות אצלי מה שהוא מעורר בתוכי זה דווקא הנושא של המתת חסד, והסוגיות האתיות המורכבות שמתלוות לכך. אנשים לא בוחרים להיוולד, אבל איכשהו למרות שיש לנו את כל האמצעים לגאול אותם מייסורים, אנחנו מתעקשים להכריח אנשים להישאר בחיים גם אם זה אומר 90 שנות סבל.
נלחמתי עם המחלה וגם על הישרדות
מגיל 16 עד גיל 22 התמודדתי עם אובדנות קשה. מדובר היה בשילוב של נסיבות, גם תנאים חומריים קשים וגם התמודדות עם מחלה. כשניסיתי ליטול את חיי, הכריחו אותי להישאר בחיים. אבל אותם אנשים שכפו עלי להישאר בעולם הזה, לא דאגו לי בו בעת לקורת גג, למזון, לתמיכה נפשית. בחלק מהזמן נאלצתי להילחם עם המחלה ובו זמנית להיות דייר רחוב, ורעב ללחם.
כיום אני חי חיים מלאים, מאושרים, עם סיפוק ומשמעות. אבל אני עדיין מתמודד עם שתי מחלות כרוניות שלפעמים מקשות עלי מאוד. אמנם בחרתי להשאיר בחיים למרות כל זה, אבל מבחינה חברתית לא מדובר בכלל בשאלה של בחירה. את חיות המחמד שלנו אנו לא משאירים בחיים כשרע להם, בחמלה רבה אנחנו נותנים להם פתח יציאה. אבל כשבני אדם סובלים, אנחנו לא נותנים להם את אותה האמפתיה.
להחלים זו בחירה
אל תבינו אותי לא נכון. בשנתיים האחרונות עבדתי בשיקום מתמודדי נפש. אני מאמין גדול בשיקום, בזכויות סוציאליות, בטיפול נפשי נגיש ובעובדה שאפשר להחלים. אם מישהו ישאל אותי איך להתמודד עם קשיים נפשיים, התשובה שלי תהיה סל שיקום וטיפול פסיכולוגי מקיף. אנחנו כחברה לא עושים מספיק למען שיקום והחלמה של מתמודדי נפש ולא עושים מספיק עבור דיירי רחוב. אנחנו לא מציעים פתרונות כמו דיור תחילה, טיפול נפשי בלי רשימות המתנה לא סבירות וצוותי חירום של בריאות הנפש. וצריך לעשות יותר בנושאים אלו. אבל, בה בעת, אני גם חושב שיש לנו את החובה המוסרית לאפשר לאנשים לא לסבול.
אני תומך בבחירה להחלים, ורוצה שכמה שיותר מאחי ואחיותי המתמודדים ומתמודדות יקבלו אליה גישה. מצד שני, צריכה להיות גם הבחירה למות בכבוד, בשלווה, לבחור לא להילחם. איבדתי הרבה חברים שהתאבדו במחשכים, שלא יכלו לקבל פרידה נעימה סביב המיטה שלהם, חיבוק, אהבה – בטרם עצמו את עיניהם לנצח. ייסורי הנפש על כך שלא יכולתי לומר שלום מלווים אותי עד היום.
בעולם בו תוחלת החיים רק עולה ועולה, אבל אין עדיין מענה לכל הסבל והכאב, אני מאמין בלתת לאנשים פתח לבחור להפסיק לסבול. וזו לא רק דעתי. ישנן מדינות בעולם בהם החולים במחלות קשות יכולים לבחור למות בכבוד, ובקנדה בימים אלו עובדים על חוק להמתת חסד למתמודדי נפש.
עלינו לעשות יותר כחברה למען מתמודדי הנפש, לאפשר חיים בכבוד, חיים של בחירה, חיים עם משמעות וסיפוק, חיים עם מענים נפשיים הולמים. מצד שני, עלינו גם לכבד את הרצון של חלק מהקהילה הזו לסיים את הסבל ולעבור לעולם שכולו טוב.
יש לכם תחושות של מצוקה נפשית? יש למי לפנות:
- עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת): www.sahar.org.il
- "בשביל החיים", עמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות: 03-7487771
- ער"ן (עזרה ראשונה נפשית): 1201
