נושאים קשורים

עיריית פתח תקווה בנתה בניין חדש – ושכחה לשים מעלית

בבניין ניתנים שירותים לציבור, שבפועל לא נגישים לאנשים עם מוגבלויות. נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות איימה בתביעה – והעירייה התחייבה לתקן את הליקוי

גם אם לעולם לא אחווה תשוקה במציאות, היא קיימת עבורי בספרים

הרומן "אהבות נכזבות" של מילן קונדרה גרם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי מעולם – ואני מקווה מאוד שארגיש יום אחד בעתיד

“למה לילד שלי לא מגיע סל שילוב? כי רציתי שיהיה שף?”

תלמידים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המקצועי לא מקבלים סל שילוב, ובמשרדי העבודה והחינוך מגלגלים אחריות זה על זה. "אלו שני משרדי ממשלה, למה הם לא יכולים פשוט להעביר את הכסף ביניהם?"

ילדים עם CP לא יצטרכו להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות

מדיניות חדשה של ביטוח לאומי צפויה להקל על אלפי ילדים עם שיתוק מוחין. מעתה יקבעו אחוזי נכות קבועים, והוועדה תתכנס רק פעמיים עד גיל 18 ושלושה חודשים
הסתדרות 480-100

עם אוטיזם ודרגות על הכתפיים: המסע המרגש של חיילי “תתקדמו”

שלושה קצינים חדשים על הספקטרום עמדו השבוע על מגרש המסדרים בבה"ד 15. מי שהיה צריך הוכחה ש"גם הם יכולים" – קיבל אותה בענק. טור אישי מיוחד של אודי הלר
ראשיחדשותמחשבה שעלתה לי בגובה 5,416 מטר

מחשבה שעלתה לי בגובה 5,416 מטר

התחבקנו, הצטלמנו והצטלמנו עוד. אחרי 10 דקות היינו חייבים לרדת מהפסגה כדי להספיק לחניית הלילה. האם זה שווה את כל המאמץ המטורף בדרך? הטור של שי רלר

5,416 מטר: רלר בפסגה. באדיבות המצולם

השעה הייתה בסביבות 5:00 בבוקר והיינו מוכנים ליציאה. הקור המקפיא הכריח אותנו לישון עם כל פרטי הלבוש שלקחנו איתנו, כולל כובע גרב ונעליים, כך שכמעט לא לקח לנו זמן להתארגן כשהתעוררנו. יצאתי החוצה מהחדר בו ישנו והכל היה חשוך ושקט מסביב. אט אט התחילו לצאת אנשים מהחדרים הסמוכים. על ראש כל אחד מהם פנס שנועד להביא אותם בבטחה למבנה המאולתר המשמש כשירותים ומקלחת. בפועל, מדובר בחדרון מעץ ובו בור באדמה (להלן השירותים) ודלי עם מים (להלן המקלחת). כעבור חצי שעה כל האזור היה כבר מלא באנשים שארוזים וערוכים לצאת לדרך, ואני ניצלתי את הדקות שנותרו כדי לצלם את הזריחה.

רגע שנחרט

ישנם רגעים שבזמן אמת אין לנו מושג שהם ייחרטו בזיכרוננו וילוו אותנו כל החיים. כשחושבים על זה, כל רגע בחיים שלנו או כל חוויה שאנחנו עוברים הם פוטנציאל להיחקק בזיכרון לפרטי פרטים. אפשר לעצום לרגע את העיניים ולחוש בדיוק איך זה הרגיש אז. לחוש איפה היינו, מה חשבנו, מה הרחנו ושמענו, ובעיקר איך זה גרם לנו להרגיש. אז למה אנחנו זוכרים רגע ספציפי אחד קצת יותר מרגעים אחרים? בטח יש לזה הסבר מדעי שקשור לדרך בה המוח שלנו עובד. אם תשאלו אותי, זה קשור גם “ליד מכוונת” שגורמת לנו לזכור היטב רגעים ספציפיים שיהיה להם תפקיד משמעותי בחיים שלנו.

עמדתי שם על פסגת ההר. מולי עולה לה השמש, שזורקת בעדינות קרני אור ראשונות על הפסגות המושלגות. השמיים נצבעו בגוון כתום בהיר, כאילו מישהו עבר עם מכחול עבה מצד לצד. הכנסתי את המצלמה לתיק, עצמתי את העיניים ולקחתי שאיפה עמוקה. לרגע הרגשתי איך הריאות שלי מתמלאות באוויר קריר ואיך השמש מתאמצת לחמם את פניי, וזה היה נעים. לרגע הרגיש לי כאילו אני מרחף קצת באוויר. שקט מסביב. אני לא זוכר שחשבתי על משהו; פשוט הייתי כמו שאני, וזה היה רגוע, נינוח ושליו; כנראה הכי רגוע, נינוח ושליו שהייתי אי פעם. הרגע הזה נחקק אצלי בזיכרון. אז עוד לא ידעתי כמה הוא יהיה משמעותי עבורי בעתיד וכמה הוא עוד יעזור לי לצלוח תקופות ורגעים קשים.

מדיטציית צעדים

הטיפוס לפסגת הטרק היה מאתגר ביותר. היינו ביום העשירי למסע, השרירים כאבו לנו, היינו עייפים, התקשינו לנשום בגלל חוסר החמצן בגבהים, אבל היינו חדורי מטרה. אוטוטו אנחנו מגיעים לגולת הכותרת, ליהלום שבכתר, למקום הזה שכולם מדברים עליו, לשיא ההרפתקה הזאת. פסעתי במעלה ההר, מסתייע במקל שגילפתי לי מאיזה ענף של עץ כמה ימים לפני. לרגעים זה הזכיר לי את המסעות שעשיתי בימי השירות הצבאי. לא עשיתי הרבה מסעות בחיי, אבל אלו שכן עשיתי השאירו אצלי חותם. ההליכה הלא נגמרת בתנאי מזג אוויר לא נוחים (חם מידי או קר מידי) והעייפות הקיצונית תבעו ממני לסגל דרכים על מנת לצלוח את האירוע. אחד הדברים שמאוד עזרו לי היה פשוט להתמקד בצעדים. זה איפשר לי להסיט את תשומת ליבי ממה שכואב ומציק; סוג של מדיטציה, אם תרצו – “מדיטציית צעדים”.

במקביל להתרכזות בצעדים השתדלתי להרים את הראש, להביט על כל פסגות ההרים מסביב וליהנות מהדרך. “עוד חצי שעה אנחנו מגיעים”, אמר לי המדריך שליווה אותנו. מההיכרות שלי איתו בימים האחרונים למדתי להבין שהמושג “זמן” נתפס קצת אחרת אצלי ואצלו. חצי שעה שלו יכולה להיות גם שעה וחצי. ככה זה; כנראה שאחרי הכל זמן הוא לא דבר מוחלט, אלא יחסי. המשכתי לפסוע באי ידיעה מוחלטת לגבי הזמן האמיתי שנשאר עד לנקודת היעד, אבל להפתעתי הגדולה, כעבור חצי שעה, כמו שהוא הבטיח, התחלתי לראות באופק פיסות בד צבעוניות מתנפנפות ברוח.

הפסגה או הדרך?

פיסות הבד היו דגלי תפילה טיבטיים. הדגלים האלו מעוטרים בציורים וטקסטים, והם נתלים בין פסגות ההרים כדי “לברך את הארץ”. מבחינתי הם סימנו את היעד הנכסף; המקום שבשבילו עברנו דרך לא פשוטה. קצב פעימות הלב שלי הואץ, התרגשות החלה להציף אותי, והאדרנלין, שזרם כעת בכמויות אצלי בגוף, איפשר לי להגביר עוד ועוד את קצב ההליכה. זהו, עוד קצת ואני שם… נעמדתי מול השלט שמברך את המטיילים שמגיעים לנקודה, שגובהה 5,416 מטרים. התחבקנו, הצטלמנו, הצטלמנו עוד קצת והבטנו מסביב. כעבור 10 דקות בלבד היינו חייבים להמשיך בדרך כדי שנספיק להגיע לפני החשיכה למקום בו נישן הלילה.

אתם בטח אומרים לעצמכם: “איזה בזבוז. לעשות את כל הדרך הזו ולעבור את כל הקושי הזה רק כדי לבלות 10 דקות בפסגה?” האמת היא שהמחשבה הזאת רצה גם לי בראש. שנים אחר כך הבנתי משהו חשוב, שנכון לטיפוס הרים אבל גם לגבי כל מה שאנחנו עושים בחיים. הבנתי שהפסגה חשובה, אך הדרך חשובה לא פחות, אולי אפילו יותר. הבנתי שהקשיים במסלול לא הפריעו לי פשוט כי הייתי מרוכז בכל רגע ורגע מסביב. נהניתי מהטבע המטורף בגודלו ויופיו, מהחברים, מהמקומיים ומזה שאני לא נכנע לאתגר. נהניתי מהדרך ומכל מה שהיא הציעה. כנראה שאם הייתי מרוכז רק בפסגה, הייתי סובל ממזג האוויר, מהחמצן הדליל ומהקושי הפיזי.

מאז, בכל פעם שאני ניצב בפני הר או פסגה בחיים, אני מזכיר לעצמי ליהנות מהדרך, ובהזדמנות הזאת אני שמח להזכיר גם לכם.

לטורים הקודמים של שי רלר:

https://shavvim.co.il/author/shaire/

***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************

שי רלר הוא מלווה להעצמה אישית ומרצה. בוגר קורס הטלוויזיה של מפעל הפיס, רשת 13 ואתר "שווים". נותר משותק בעקבות תאונה שעבר בנפאל. חפשו בפייסבוק: שי רלר - מנטור לצליחת אתגרים

כתבות אחרונות