ישבתי מול סבתי ועיניי התמקדו בשפתיה הנעות. "הדובי השובב החליט לברוח מהבית", אמרה סבתא, מצביעה על איור בספר. סבתא השתדלה לדבר ברור מולי.
מכשיר גדול ומלבני היה צמוד לבטני. מהמכשיר יצאו שני כבלים שהובילו לאוזניות שנטמנו באוזניי. שנאתי את מכשיר השמיעה. הייתי רבה כל יום עם אמא ומסרבת להרכיבו, אך הוריי התעקשו שארכיב אותו, כי הם חשבו שהמכשיר עוזר לי לשמוע – דבר שלא היה נכון עבורי, ואכן כשאגיע לגיל 18 אסיר את מכשירי השמיעה לתמיד.
סבתא חשבה כמו הוריי, שאולי אני שומעת משהו דרך המכשיר שמיעה, אך זה לא היה נכון. השתדלתי לעקוב בריכוז אחרי דבריה על ידי קריאת שפתיה. סבתא חדלה להניע את שפתיה. היא ידעה שאני אוהבת להביט באיורים. היא למדה להבין שברגע שעיניי נעו אל האיורים, כבר לא קלטתי את המילים שיצאו משפתיה.
לכן, היא עצרה בדיבורה, כדי לאפשר לי ליהנות ממראה הציור של הדובי היוצא מתוך בית עם גג צבוע באדום. לאחר שסיימתי להביט בציור, חזרתי להרים את עיניי אל סבתא וחיכיתי להמשך דבריה. "מה צבע החולצה של הדובי?" היא שאלה. "צבע כחול", עניתי. "נכון!", חייכה סבתא. היא עבדה איתי כמעט בכל יום, מצייתת להוראות קלינאית התקשורת.
סבתא ואמא היו לוקחות אותי לטיפולים אצל קלינאית תקשורת במיח"א. לא תמיד הסכמתי לשתף פעולה. הייתי פעוטה וגם חסרת סבלנות כלפי האישה שניסתה ללמד אותי לדבר. הן היו מותירות אותי לבדי עם הקלינאית ומביטות בי מבעד למראה החד כיוונית שהיתה בחדר הקטנטן הסמוך לחדר הטיפולים. הן ראו אותי, ואני לא יכולתי לראות אותן.
קלינאית התקשורת ניסתה ללמד אותי להגות מילים. המשימה הייתה קשה, כי לא יכולתי לשמוע את עצמי ואת הסביבה. היא הייתה צריכה לגרום לי להיות מודעת לקיום צלילים שאינני יכולה לשמוע. הקלינאית ניסתה להמחיש לי בדרכים שונות; למשל, כיבוי נר דולק כדי שאלמד להגות את האות פ'; כמו הנחת יד על הגרון כדי שארגיש את הרעד בגרון בזמן הגיית האות ר' וכדומה.
משפחתי הודרכה שיש להמשיך לעבוד עימי גם על הדיבור וגם על הרחבת אוצר המילים, כי לא יכולתי לשמוע את המילים שנאמרו סביבי.
סבתא נהגה לשבת איתי כל יום ולעבוד איתי בסבלנות רבה. בניגוד לטיפולים במיח"א, שיתפתי פעולה עם סבתי, כי אהבתי ללמוד אצלה. היא נהנתה ללמד אותי. הייתי סקרנית וצמאה לידע. היה קל לסבתא ללמד אותי דברים מוחשיים כמו צבעים, חפצים, חיות וכדומה, אך היא דאגה מהדברים המופשטים. היא לא ידעה איך תוכל להסביר לי מושגים כמו אוויר, מחשבה, נשמה, חלום וכדומה.
תוך זמן קצר סגרתי את הפער השפתי מבני גילי השומעים. כבר בשנים הראשונות בבית הספר היסודי, גם בזכות אהבת הקריאה, אוצר המילים שלי היה רחב ומעל הממוצע.
בזכות העבודה שנעשתה בילדותי עם קלינאיות תקשורת ובני משפחתי, אני יכולה לדבר. זה למרות שאיני יכולה לדמיין מהו קול ואני לא יכולה לשמוע את עצמי (זו גם הסיבה שהדיבור שלי הוא מונוטוני) ולתקשר עם השומעים.
אנשים מרבים להשתמש במושג "חירש-אילם". אין דבר כזה חירשים שהם גם אילמים. כל חירש יכול לדבר/ להפיק קול. חלק מהחירשים פשוט מעדיפים לתקשר באמצעות שפת הסימנים, כי יותר קל ונוח להם כך וזו השפה הטבעית שלהם. אך אל תטעו, הם אינם אילמים.
***********
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***********
הטור הקודם:
