מאת ספיר רוני
מיכאל שלי, חצי שנה בערך עברה מהיום שבו הבטן שלי התהפכה.
הלכת כהרגלך עם חיוך מהפנט לגן. כשחזרת היית כבוי במקצת וחשבנו שאתה עייף. ראינו סימני נשיכה על ידיך, וכשביררנו עם הגן נאמר לנו ישר שהיה ריב עם ילדים וננשכת. לצערי הרב, אהוב שלי, המשכת לשחק כרגיל, כמו שקורה פעמים רבות בגילאים שלך. עד שהגיע שלב המקלחת.
מיכאל שלי, כשהתחלתי להפשיט אותך לא האמנתי לזוועות שאני רואה. הלב שלי התחיל לדפוק והרגשתי שאני מתעלפת. כולך מכות כחולות, נשיכות בכל מקום אפשרי וסימנים כאילו זרקו עליך כיסאות. ואתה עדיין לא מדבר ולא מתבטא. כשאני שואלת מה זה ומה זה ומה זה, אתה אפילו לא מגיב.
אני מתחילה לבכות בלי הפסקה ולהריץ סרטים. אתה רק בן שנתיים וחצי, ומה עברת?! שעות של גיהנום עד שאבא שלך הלך לראות את המצלמות בגן. 3 דקות מלאות ששלושה ילדים בני גילך דורכים עליך, נושכים אותך, זורקים עליך צעצועים, עוברים עליך הלוך ושוב, ואתה אפילו לא מגיב… אתה רק בוכה בשקט מופתי.
***************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************************
מה עבר לך בראש? בטח שאלת איפה אמא, איפה אבא, למה לא באים לעזור לי? 3 דקות שעבורך, קטן שלי, אני בטוחה שהיו כמו 3 שעות. וכשזה ילדים, מיכאל, למי אני יכולה לבוא בטענות? הרמתי את כל מי שיכולתי על הרגליים, אבל כולם סביבי – "מדובר בילדים". אתה מבין מיכאל שלי? לא יכולתי להגן עליך, לא אז ולא עכשיו.
גלגלי הצדק במקרה שלך לא יצליחו להסתובב. את המקרה שלך, נוראי ככל שהיה, לא ישמעו. ואני נאכלת כל יום מאותו יום ארור. למי אני יכולה לשבור את הראש? מה אני יכולה לעשות עבורך שלא עשיתי? אבא שלך אפילו לא הסכים שאני אצפה במצלמות. האבא החזק שלך, שנראה כמו רמבו, נשבר כמו ילד.
זה נשמע כמו סיפור לא מציאותי, אבל את הסימנים שהיו לך על הגב קשה לשכוח. חודש וחצי אחרי, כשאתה איתנו בבית וכבר לא בגן (הוצאנו אותך משם ישר אחרי האירוע), התבשרנו שאתה מאובחן. אמרו לנו שאתה על הרצף. אוטיזם…
זו הסיבה שלא הגבת? שלא החזרת? שבכית בשקט? מה עבר עליך באותם רגעים אהובי? והאם התחושה הקשה הזו שלא היינו איתך תחלוף?
