כחודש אחרי “השבת השחורה” בעוטף עזה, הגיעה היום הבשורה המרה: זוהתה גופתה של רות פרץ, בת 16 עם ניוון שרירים ומוגבלות שכלית, שנרצחה יחד עם אביה אריק במסיבה ליד קיבוץ רעים. האחות יערית פרץ העלתה היום לאינסטגרם תמונה של רות ואריק מחובקים וכתבה מעליה: “ככה הם היו, גם בחיים וגם במוות. לצערנו רות נמצאה וגם היא לא איתנו”.
מאז ה-7 באוקטובר חיו בני המשפחה באי ודאות איומה בנוגע לגורלה של רות. לפני כשבועיים וחצי קיבלו הודעה כי גופתו של האב אריק זוהתה, אך לגבי רות לא היה מידע חדש.
מכיוון שהיו כל כך צמודים אחד לשני, העריכו במשפחה כי הסיכויים שרות שרדה קלושים ביותר. גם מצבה הרפואי המורכב – היא קיבלה מזון דרך זונדה – לא הותיר כמעט סיכוי שהיא נשבתה בידי מחבלי החמאס ונמצאת בחיים. “אם היא נחטפה, היא לא תשרוד”, העריכה יערית בשיחה עם אתר “שווים” כמה ימים לאחר הטבח.
כאמור, גופתו של אריק, אביהן של רות, יערית וימית, נמצאה לפני שבועיים וחצי, ולמרות הפסימיות לגבי רות, התעקשו האחיות שאיש לא יכתוב שהיא נרצחה כל עוד אין זיהוי ודאי; אולי בכל זאת יתרחש איזשהו נס. “אם רות בחיים, אני אהיה הכי מאושרת בעולם”, אמרה ימית בראיון לרשת 13. הבוקר, למרבה הצער, הגיע הזיהוי.
כמו אביה, גם רות תובא למנוחות בבית העלמין בצפת. ההלוויה תיערך הלילה (ראשון) ב-21:30. השבעה תתקיים בבית המשפחה ברחוב אברבאנל 7 בקריית חיים.
נסעו יחד לכל מקום, גם לחו”ל
אריק ורות אהבו מאוד ללכת יחד למסיבות טבע, וכך עשו גם ב-7 באוקטובר כשהגיעו למסיבת הנובה בחניון קיבוץ רעים. הסוף המר כבר ידוע: מחבלים של חמאס שהגיעו למקום ברחפנים ובטנדרים החלו לטבוח במבלים, בשטח וברכביהם, ורצחו מאות מהם. אחרי הטבח צולמה גם מכוניתו הפגועה של אריק, אולם לא היה ברור מה עלה בגורלו ובגורל בתו.
קרובי משפחה סיפרו על יחסים קרובים מאוד בין אריק לרות. למרות המגבלה הקשה שלה, הדגישו, אריק נהג לקחת אותה איתו לכל מקום, וגם למסיבות. “הוא היה מחובר אליה מאוד”, סיפרה ימית, “הוא אפילו לקח אותה לחו”ל. הוא תמיד ידע מה היא רוצה ומה יעשה לה הכי טוב. הם תמיד בחרו לראות את הצד הטוב של החיים”.
ימית סיפרה כי גם היא הייתה עם רות ואריק במסיבה ביום חמישי. אביה רצה שתישאר גם לשישי ושבת, אך היא העדיפה לחזור הביתה. בשבת בבוקר היא התעוררה לקול האזעקות והטילים. “אחותי השנייה צרחה עליו (על אריק) שיגיע מהר הביתה”, תיארה ימית. “אבא אמר לה שלא נדאג ושהוא עם אבטחה והכל בסדר. הוא לא רצה שנחשוב שקורה משהו”.
“רות הפכה לאור בבית”
על הקשר המיוחד של אריק ורות סיפרה: “כל חוויות הילדות שלי הן מבית החולים, לצידה של רות. כשאחותי נולדה אמא שלי הייתה בדיכאון אחרי לידה. רות עברה מלא ניתוחים שהאריכו לה את החיים. אבא לרגע לא רצה שרות תרגיש שונה, נכה. מהרגע שרות נולדה הוא לא השאיר אותה לבד. עם השנים אבא שלי הקדיש את חייו לגדל ילדה עם צרכים מיוחדים.
“עם השנים רות הפכה להיות האור בבית”, הוסיפה האחות. “אבא שלי לקח אותי יד ביד ולימד אותי איך לבלות יחד עם רות. כל הזמן היינו במסיבות ובים. כל הזמן היינו ביחד. טיול הבת מצווה שלי היה בפסטיבלים בעולם, ושום דבר לא עצר מבעדנו להיות המשפחה הכי מיוחדת שיש. אבא שלי נלחם איתה מול כל העולם, גם אחרי הגירושים מאמא.
“בלב יש לי עוד תקווה”, אמרה לפני שהגיע המידע על הזיהוי הסופי של רות. “הלוואי שהיא בחיים ואהיה האדם המאושר עלי אדמות. אני אשמח לקבל את האוצר שלי בחזרה. אבל אם מחבלים רצחו את אבא שלי בדם קר, כנראה זה לא היה רק אבא שלי שנרצח. אני מאמינה שהוא לא היה עוזב אותה. כנראה שהם הלכו מהעולם ביחד מחובקים”.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
רננה טויטו, המחנכת לשעבר של רות בבית הספר “גן אור” של אקים חיפה, ספדה לה: “רות היקרה, זכיתי ללמד אותך בכיתתנו שנתיים, ובכלל להכירך ולראות אותך גדלה כ-10 שנים. נערה נבונה, יודעת מה היא אוהבת ורוצה, עטופה באהבה אין סופית של אבא אריק. הגעתי לבקר אותך גם בביתך, היה ניכר כמה את אהובה. הנדנדה, הטלוויזיה, הבובות שלך, הכול על מנת שתהיי מוקפת בדברים שעושים לך טוב. אני מתארת לעצמי כמה פחדת ברגעי האימה האחרונים ולא היה מי שייתן חיבוק. מאחלים לימית, יערית ולאמא אלינור, כוחות וחיזוקים לעבור את התקופה הכל כך קשה הזו. נתגעגע אליך רות”.
רנין חוראני, מנהלת בית הספר “גן אור”, הוסיפה: “הכרתי את רות ואת אריק כעשור, והקשר שלהם היה כל כך מיוחד. אריק לא הסכים שהמוגבלות תמנע מרותי לחיות את החיים במלואם. היא הייתה עבורו כל העולם, השמש, הירח והכוכבים, והוא היה עבורה המקום הבטוח, האיש שהיא סומכת עליו. בכל פעם שאריק הביא אותה, לקח לו חצי שעה להיפרד ממנה בכיתה. רות ידעה מה היא רוצה – היא ידעה לבקש לשתות, לישון, להתכסות, ידעה לבקש לצאת לטיול, ידעה להגיד ‘לא’ ולעמוד על שלה. היו לה אנשי צוות מועדפים מהם ביקשה חיבוק. כשלא רצתה להשתתף, הייתה מכסה את עצמה עם השמיכה. היא ידעה גם להעביר סרטונים ביוטיוב ולצפות בדברים שהעדיפה. אני נזכרת ביד הקטנה של רותי תופסת את אצבעותיי ומתרגשת, ילדה קטנה שרק ביקשה שיאהבו אותה”.
