נושאים קשורים

ביטוח לאומי מחזיר 45 מיליון שקל לקשישים סיעודיים

לאחר בדיקה מקיפה נמצא כי 47,025 קשישים מקבלי קצבת סיעוד לא השתמשו בשירותים הקבועים שלהם ולא פנו לקבלת הקצבה, ולכן קיבלו החזר

“הכניסו לסל תרופה שתמנע מילדינו הנכים זיהום נשימתי”

חלק מהילדים עם מוגבלות שכלית, שיתוק מוחין ואוטיזם סובלים מבעיה חמורה שטרם אושרה לה תרופה בישראל. אחרי שנים של עבודת הכנה, הורים מעמותת "מיוחדים" פועלים כדי לשנות זאת

צפו: המסרונים האובססיביים לגרושה שעלו לאב במחיר כבד

אב לבן עם צרכים מיוחדים הגיש תביעה נגד גרושתו, אמו של הילד; אחרי שהשופט נחשף לאינספור הווטסאפים הכפייתיים ששלח לה – הוא "התהפך עליו"

סוף לאפליה: משפחות אומנה יקבלו גמלת ילד נכה כמו משפחות ביולוגיות

הכנסת אישרה אמש בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק של ח"כ יצחק פינדרוס בנושא. משפחות האומנה יהיו זכאיות גם להטבות והזכויות הנלוות



נכה על כיסא גלגלים סורבה לקבל תג נכה: “מזלזלים באדם סובל”

למרות 100 אחוזי הנכות ומחלת העור הנדירה שלה, משרד התחבורה סירב לבקשתה של שמרית ברק: "התנועה ללא רכב לא תחמיר את מצבה הרפואי"
ראשיאנשים עם מוגבלויותקטמין הוא סם מסוכן, אבל לי הוא עזר לצאת ממשבר נפשי קשה

קטמין הוא סם מסוכן, אבל לי הוא עזר לצאת ממשבר נפשי קשה

בעולם של התמודדויות הנפש, תקווה ואמונה הן מפתחות מרכזיים. במקרה שלי, הן פתחו לי צוהר לאחד המסעות המורכבים והמעניינים ביותר לעמקי תת המודע והפחד שלי. טור אורח

דיכאון, התמודדות נפש (אילוסטרציה). איור: bigstock
דיכאון, התמודדות נפש (אילוסטרציה). איור: bigstock

מאת נאוה ארד

כאילו שהמצב לא היה גרוע דיו. כאילו שלא היו לי די מחשבות אובדניות קודם לכן. כשהחלה המלחמה, זו האמיתית, ההיא שבמוחי הסתחררה לה אל תוך ביצה עכורה חסרת גבולות. אני מהנדסת מים וביוב לשעבר, בת 48, וסובלת ממאניה-דפרסיה – הידועה בשמה המקצועי גם כהפרעה ביפולרית.

בשבע השנים האחרונות אני מנסה להמציא את עצמי מחדש. במילים אחרות, אני מנסה ליצור לעצמי נתיב תעסוקתי חדש, אבל גם, או אולי בעיקר, מנסה לרפא את עצמי נפשית.

להיות ביפולר זה נורא. תמיד ישנו החשש מהידרדרות לתוך אפיזודה. אצלי, הביטוי שלה מתחיל בדיכאון, עובר למאניה ופסיכוזה ומקנח בדיכאון חמור עוד יותר. אם כי המאניה שלי היא לא מסוג טירוף-של-רכישה-מופרזת-של-דברים-שאין-בהם-צורך. אני ישנה מעט מאוד, ומדברת מהר מאוד. זה דווקא טיפוסי, אבל הרוב מתרחש אצלי בראש. רעיונות מטורפים בעלי אופי מטאפיזי – משמעות החיים ושטויות כאלה. ולגבי הפסיכוזה שלי, טוב, היא כבר באה מעולם הרעיונות המטורללים כדוגמת: הפסיכיאטר שלי הוא השטן ואני אלוהים, ואנחנו משחקים משחקי מחשבה, בעוד שהוא מנסה להחליש אותי כדי שלא אוכל להועיל בעולם, והוא יוכל לשלוט ולנקום ברוב זעפו ללא הפרעה.


עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >>> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova


לשנות את דעתך

החלטתי לנסות תרפיית קטמין. זו שיטת טיפול חדשה יחסית בדיכאון, חרדה וטראומה. נעשה שימוש בחומר פסיכדלי המוכר באופן רשמי כקטמין, ובאופן פחות רשמי כספיישל קיי, או פשוט קיי. ההשפעה של קטמין דומה לזו של אל.אס.די. הידוע גם כאסיד, אמ.די.אמ.איי. הידוע כאקסטזי, פסילוסיבין וכל יתר הסמים הידועים לשמצה, שלא בצדק, אך אורכת פחות זמן: בגדול כשעה, בהשוואה לשש עד חמש עשרה שעות עם אל.אס.די. למשל.

הרעיון עלה במוחי בעת צפייה בתוכנית “כיצד לשנות את דעתך” (“How To Change Your Mind”), המבוססת על ספרו של מייקל פולן, והתחלתי לחפש היכן לקבל את הטיפול הייחודי שנמצא כעת בחזית המחקר בתחום הנפש. באופן מפתיע, או אולי דווקא לא מפתיע, גם ממש פה בישראל.

לא חדשה בשיטות חדשניות

לפני 17 שנים, כשנה לאחר לידת בני הבכור, טסתי ללוס אנג’לס כדי להתנסות בתרפייה פרימאלית, גם היא שיטת טיפול לא שגרתית, המבוססת על עקרונות פרוידיאניים (כמו רוב הטיפולים שבנמצא), בהבדל משמעותי אחד: המטופל מציע את התובנות, לא המטפל. זו שיטה מאוד אינטנסיבית, ללא מגבלות, לא למשך הפגישה ולא למה שהמטופל רשאי לעשות במהלכה. כלומר, במסגרת ההיגיון, הבטיחות והאתיקה. מותר ואף רצוי לבטא רגשות קשים בכל אמצעי פיזי נדרש, כל עוד לא פוגעים באף אחד.

השיטה נחשבת למסוכנת בגלל ההתעמקות וניתוץ ההגנות הפנימיות השיטתי שלה. אבל אני בחורה נועזת. אם קפצתי ממטוס עם מצנח, רכבתי על אופוע כבד, צללתי, ריחפתי בעזרת מצנח רחיפה והטסתי מטוסים, זה קטן עליי. במהלך הטיפול קרו דברים קשים ונפתח תת המודע שלי, עד שנותרתי ללא מענה טיפולי כשנדרשתי לחזור לארץ. עם זאת, הצלחתי להתמודד בכוחות עצמי ולהתאושש ללא תרופות מהאפיזודה שפרצה.

עכשיו, עם הקטמין, שוב יש סיכון. הפסיכיאטר שלי לא תמך ברעיון. “את רוצה התקף פסיכוטי?”, הוא שאל כמעט בכעס. אז הרכנתי את ראשי המטאפורי, והתחלתי ליטול תרופה אנטי-פסיכוטית שרשם לי. כל זה קרה אחרי כמה חודשים שבמהלכם העברתי את עצמי תהליך גמילה מתרופות אותן רשם לי בשש השנים האחרונות. רציתי להסיר את מסך הערפל, ולראות אם אסתדר בלעדיהן. לא כל כך הסתדרתי. אבל לא בגלל החסר בתרופות, כך אני מאמינה, אלא עקב אירועים שלא בשליטתי. גולת הכותרת, כאמור, היא המלחמה.

זו לא תקופה אידיאלית עבור שום דבר, ובתרפיית קטמין מדגישים את חשיבות הסביבה והלך הרוח בהם היא מתבצעת. ארזתי בנבכי מערכת העצבים שלי את התרופה החדשה, ויצאתי לדרך. תחילה בירושלים. עיר זרה לי לחלוטין. בבניין חדש וגבוה במיוחד באזור מרכזי מאוד נוכחים רופא פסיכיאטר ומלווה ל”מסע”. כך הם קוראים למעמד – להבדיל מה”טריפ” הלא-חוקי. בתחילה מזריקים 20 מ”ג לשריר, ואז כעבור 10 דקות מציעים בוסטר של 20 מ”ג כדי להאריך את החוויה (בתנאי שהיא רצויה). זה מינון נמוך מאוד. כך נהוג בפעם הראשונה. בהמשך עולים גם עד 100 מ”ג ויותר.

זה הפחד הגדול ביותר שלי

זה היה מטורף! זו התחושה הראשונה שהתעוררה בי, לאחר שהפחד שכך: “הייתי פה כבר, בעצם, הייתי כאן מאז ומתמיד”. הרי זה הגיוני, זה תת המודע שלי. מה שקורה למעשה בטיפול הזה, הוא כיבוי של כל האזורים החשיבתיים, והתכנסות אל תוך תת המודע: אל יקום הזיכרונות וההוויה הבסיסית ביותר שלנו. לכן, לא במפתיע, חוויתי שם כעת מחדש את הטראומה שמגדירה אותי כל חיי: טראומת הלידה שלי.

הבנתי, ולא לראשונה, שהביפולר בא מהלידה. עבורי זה היה תהליך מתמשך של עליות וירידות במדדים הפיזיולוגיים שלי כתוצאה מחנק בעת הצירים, שגרם לי להרגיש שאני קרובה למוות מחוסר חמצן. פעם במקסימום שהגוף מסוגל להפיק – עד גבול התקף לב או חרדה, משם באות המאניה והפסיכוזה, ופעם במינימום, עד גבול חוסר התקווה והייאוש – משם בא הדיכאון. למעשה זו הייתה מעין נסיעה ברכבת הזיכרון, תוך כדי מעבר בכל התחנות המוכרות של אירועי חיים מוקדמים שקשורים לשתי נקודות הקיצון האלה.

זה היה מסע מרתק. מסע של גילוי מחדש וחיבור עם עצמי. מסע של קבלה והשלמה. הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי – התאיינות של הכול, הוא בעצם זיכרון ולא מציאות עכשווית.

חזרתי לשישה טיפולים נוספים בירושלים, במהלכם פסקו המיגרנות הבלתי נסבלות שנטפלות אליי מגיל 23 על אף הטיפולים השונים שעשיתי נגדן במהלך השנים. ללא ספק לא סיימתי את דרכי עם השיטה הזו. הרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לקבל במקום אחד, ועליי לעבור הלאה. לכן, איתרתי את המרפאה הבאה, שאליה פניי מועדות כעת. שם מתן התרופה הוא באמצעות עירוי וישנו רק צוות רפואי.

כולי תקווה שהמשך הטיפול יסייע לי להיחלץ מהדיכאון הקשה שבו אני שרוייה בחודשים האחרונים. כך או כך, אני מאמינה שלשיטה הזו יש הרבה לתרום בתחום בריאות הנפש, ולא רק בעקבות המחקרים הרבים שתומכים בה. זה עניין של אמונה. ואמונה היא כוח מניע חזק מאוד.

בעולם שלי הדבר הקל ביותר הוא לוותר, אבל המסר שלי הוא שלא צריך, תמיד יש עוד משהו שלא ניסינו. צריך לטפח תקווה קטנה ולפתוח בפניה הזדמנות להתממש. במיוחד בתקופה הזו.

נאוה ארד. צילום: ארבל ארד
נאוה ארד. צילום: ארבל ארד

מערכת “שווים” לא ממליצה בשום אופן לצרוך חומרים משני תודעה וסמים, ללא אישור וליווי רפואי צמוד. אין באמור במאמר כדי לעודד, במישרין או בעקיפין, שימוש בחומרים מסוכנים.

מערכת שווים כוללת כ-12 כותבים, כמעט כולם אנשים עם מוגבלויות. כל עבודתה מוקדשת לסיקור חייהם של אנשים עם מוגבלות בישראל.

כתבות אחרונות