מאת אמא של רונה
הבת שלי בת 13, ואין לה חברים. אף אחד. אפס. בבית ספר רונה אוכלת לבד. בסוף השבוע היא איתי. אין לה טלפון והיא מעולם לא רצתה אחד. וגם אם כן, לא יהיה לה למי לשלוח הודעות.
זה הסיוט האולטימטיבי, נכון? בלי חברים. מה יכול להיות יותר גרוע? אבל לרונה לא אכפת. היא רואה שבבית ספר זה לא כיף שאין חברים, אבל היא לא מתעניינת באנשים אחרים. יותר מזה: היא חושבת שבני גילה מתישים או מעצבנים בטירוף. הדברים האידיוטיים שהם אומרים, הריח המזעזע של המסטיק, הליפ-גלוס או הבושם שלהם.
סביר להניח שזה קשור לעובדה שהיא אוטיסטית. לא כל האוטיסטים הם כאלה, אבל חלקם, כמו רונה, הם בדיוק כאלה.
כבר כשהיא הייתה בפעוטון היה ברור שמשהו אצלה שונה. כל הילדות האחרות יצרו חברויות קטנות, בזמן שהיא ישבה בפינה וקראה ספר, או סידרה חוברות צבעוניות לפי גודל. בבית הספר היסודי היא העבירה את ההפסקות בקריאה או בהליכה במעגלים במגרש. לא אהבו אותה, וגם לא הציקו לה. ילדים אחרים ביקשו ממנה לשחק, אבל היא אמרה: "לא, תודה".
ניסיתי לחבר אותה חברתית בלי סוף: הזמנתי ילדים לשחק אצלנו בבית, והיא כמעט הצליחה לבלות איתם, אבל שום דבר לא תפס ממש. אחרי גיל שש, כשילדים בדרך כלל מפסיקים לעשות מסיבות כיתה, היא מעולם לא הוזמנה לבית של ילד אחר או למסיבת יום הולדת.
כשהיא הייתה בת שמונה היה לי ברור לגמרי שהיא אוטיסטית. היא אובחנה בכיתה ו', ואז התחילה בית ספר חדש.
אחרי האבחון הלכנו קצת לטיפול משפחתי, והיה ברור שחברות בשביל רונה תמיד תהיה בעיה. הייתי בדיכאון מזה חודשים. בילוי רומנטי וסוער עם חברים, במיוחד כנערה, זה אחד הדברים הכי כיפיים בחיים. הסתכלתי על העתיד שלה והרגשתי עצב עמוק בשבילה. וגם מידה של פאניקה: האם היא תסתדר בעולם בלי חברים? החיים מספיק קשים.
לפני שהתחילה כיתה ז' היא השתתפה בקורס מיוחד לבני נוער עם אוטיזם. היא אהבה את זה. לימדו אותה איך לנהל שיחה מנומסת ואיך לא ללכת בזמן שמישהו אחר מדבר. הכישורים החברתיים הרשמיים שלה היום כל כך טובים ו"מלומדים", שהיא יכולה להיראות בטעות מבוגרת מאוד.
אנשים שפוגשים אותה עכשיו לא מאמינים שהיא אוטיסטית. אבל ברגע שהם מבלים איתה יום, זה נעשה ברור.
לקראת החטיבה היא קיוותה שהקורס יעזור לה למצוא מישהי בגילה שתוכל להיות חברה. היא קוראת באובססיביות, ועד גיל 9 היו לה מיומנויות קריאה של בת 16. כל הספרים, לא משנה לאיזו קבוצת גיל, מכילים נושאים של חברות וידידות. אז למרות שמבחינה רגשית היא לא רוצה או זקוקה לחברים במיוחד, אינטלקטואלית היא יודעת שזה משהו שהיא צריכה לרצות.
למרות שיש בנות בבית הספר שהיא יכולה להסתדר איתן, אין מישהי מיוחדת. היא יודעת שבנות אחרות חושבות שהיא מוזרה. "אני משוכנעת שהן חושבות שמשהו לא בסדר בי", אמרה לי פעם. זה היה קורע לב.
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >>> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
לבעלי קשה מאוד עם זה. הוא חברותי ורגיש, ובאמת לוקח את הסטטוס חסר החברים שלה באופן אישי. למרות כל המאמצים המתישים שלנו בעבר, הוא ממשיך להגיד לה איך היא צריכה להצטרף לקבוצות חדשות, ללמוד טניס או ללכת לשיעור קדרות כדי לפגוש חברים. כשהוא אומר משהו כזה, היא מסתכלת עליו במבט שאומר: "אבא הוזה". לזכותה ייאמר שהיא כן מנסה: היא משתתפת פעם בשבוע בשיעור אמנות אחרי בית ספר ומדריכה נערה אחת.
אני מבינה שרונה אוטיסטית, ועל פני השטח אני "בסדר" עם הסטטוס חסר החברים שלה. אבל אני לא יכולה שלא לקוות בלב שיום אחד, ברגע אחד, בנקודה כלשהי – היא תמצא את האדם או את האנשים שיעריכו את תכונותיה הטובות. יש לה חוש הומור נהדר והיא מוכשרת מאוד באמנות.
אבל כאן ועכשיו כולנו צריכים להרגיש בנוח עם העובדה שבעולם שבו חברים הם התשובה להכול, שבו אחת מתוכניות הטלוויזיה המצליחות בכל הזמנים נקראת "חברים". ברגע שהבנתי שאין מה לעשות בנידון, נרגעתי. נאלצתי לשחרר. כל מה שאני יכולה לעשות זה להיות שם כדי לתרגם לה את הדינמיקות המאתגרות של קבוצות בנות ולעולם לא לגרום לה להרגיש כישלון.
ובכל מקרה, יש גם יתרונות גדולים בלהיות אי בודד בבית הספר: אף פעם לא מציקים לה, לא בחיים ולא ברשתות החברתיות, ואין דרמות משוגעות בגלל חברה קפריזית כזו או אחרת. חוץ מזה, היא תמיד זמינה לבוא איתי לקולנוע בסוף שבוע.
מכל האנשים שאני מכירה, רונה הכי שלווה. היא אף פעם לא מתלוננת שהיא משועממת: היא קוראת את הספרים שלה, מציירת, מתעניינת בחדשות ונדבקת לתוכניות טלוויזיה מוזרות. היא אוהבת להיות בטבע וללכת שעות. בחיי, אני חושבת שהיא הייתה חיה ביער אם הייתה יכולה.
אבל הכי חשוב, היא אף פעם לא מגדירה את עצמה לפי מה שאנשים אחרים רוצים ממנה או חושבים עליה. אני ממש מקנאת בה על זה.
* המאמר המקורי נכתב עבור אתר איי-ניוז בבריטניה. השם שנעשה בו שימוש הוא שם בדוי.
