מאת שרון ליפקין
"עם התסמונת שיש לך, לדעתי צה"ל לא ייקח עלייך אחריות בתור חיילת", אמר לי הרופא בלשכת הגיוס בבאר שבע. פרצתי בבכי. מסביב חיילות צחקו עליי: "איזה פראיירית, מה את בוכה? תגידי תודה ולכי לקחת את הפטור".
כל כך רציתי להתגייס. נכון , נולדתי עם גמדות. הייתי מטר שלושים, ואחרי ניתוחים ממושכים וכואבים-למות התווספו לי עוד עשרים סנטים (בקושי). אבל רציתי להיות כמו כולם. חלמתי להצטלם כמו כל הבנות, בכל מיני בסיסים נידחים, לעשות פוזות עם המדים.
בחזרה לרחוב יד ושם 22 בבאר שבע – הלוא היא לשכת הגיוס. אחרי שבכיתי את נפשי, שיניתי אסטרטגיה לתחנונים. "תן לי בבקשה להיפגש עם רופא מומחה", אמרתי לדוקטור. למזלי הוא התרצה. לבחינה הפסיכוטכנית כבר לא הכניסו אותי, כנראה רצו לחסוך זמן: "היא גם ככה לא תהיה חיילת".
קלטו שיש לי משהו בראש
המשכתי לנדנד. אחרי הרבה טרטורים מצד אבא שלי, מצאו לי סוף סוף תאריך למבחן הפסיכוטכני. היה לי ברור שאת הבחינה הזאת אני אעשה הכי טוב שיש. השקעתי שעות על גבי שעות בלקרוא עיתונים, למלא תשבצים וכל דבר שיכול לחדד את המחשבה. ידעתי שהמבחן הזה יקבע את הגובה האמיתי שלי מול צה"ל. למראה השמחה, הצלחתי – והצבא קלט שבכל זאת יש לי משהו בראש.
***********************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***********************
הגיע מועד הבדיקה של הרופא המומחה. הדרך ללשכת הגיוס המרכזית בתל השומר הייתה מלווה בהמון מתח. לפני כן דאגתי לעבור במחלקה האורתופדית בשיבא, שייתנו לי הסבר יותר מקצועי על המצב הרפואי שלי, כדי שאהיה מוכנה לכל שאלה. רציתי להוכיח לצה"ל שלא חייבים לשפוט חייל רק לפי הכושר הגופני שלו.
אחרי בדיקה קצרה הרופא המומחה שאל מה אני לומדת. חששתי שאולי הוא מנסה לגשש אם זייפתי את הבחינה. בתקופה ההיא התחילו בארץ ללמד תעשייה וניהול בתיכונים, וזה מה שאני בחרתי ללמוד. כשסיימנו הוא אמר בקצרה – "את הולכת לצבא". אני לא מאמינה!!!!
כשאמא ראתה אותי במדים
בלילה לפני הגיוס לא נרדמתי מרוב התרגשות. הטירונות והקורס לא היו קלים. את השבת הראשונה עשינו בבסיס די מבואסים, אבל במבט לאחור זו הייתה חוויה. כשחזרתי בשישי שאחרי עמדתי וחיכיתי למעלית בבניין שלי. פתאום הדלת נפתחה, ומי יוצאת ממנה? אמא שלי, האישה שליוותה אותי כל הדרך – ועכשיו לא מעכלת מי זו החיילת שעומדת מולה. הרגשתי "גאוות ניצחון".
ולמה אני אוכלת לכם את הראש עם כל זה? כי היום, כשאוכלוסיות מסוימות (כן, אני מתכוונת לחרדים) מחפשות כל דרך להשתמט משירות, הדם שלי רותח מעצבים. ובתור אישה קטנה, נקודת הפריצה של האדים אצלי מאוד מהירה… בעיניי, השירות בצה"ל, לפני שהוא חובה אזרחית, הוא ביטוי לערכים: לעזור לאחרים, לשאת בנטל, סולידריות, רעות.
זו הסיבה שבגללה אני התעקשתי כל כך לשרת. והאמת? גם הרווחתי הרבה. התבגרתי, הרגשתי יותר שייכת, יותר ישראלית. בקיצור, כל ישראלי שיכול, צריך בעיניי להתגייס. זו חובה מוסרית. ואם אני, הקטנה, הצלחתי, אין סיבה שאת או אתה לא תצליחו גם.
