אני נכנסת בצעדים איטיים למרכז הפרימאלי (Primal Center) בעיר קאלבר סיטי, שהיא למעשה פרוור של לוס אנג'לס, אחרי דיוויד, המטפל שלי בסקייפ מזה למעלה מחצי שנה. הוא מוביל אותי לעמדת בדיקה של מדדים חיוניים (דופק, לחץ דם וטמפרטורה), לפני שניכנס לחדרון מרופד במזרנים ובמשטחים אקוסטיים מהסוג שמתקינים באולפני הקלטות. החדר מצויד גם במזרן לישיבה או שכיבה עבור המטופל ומערך כריות לישיבה נוחה בשביל המטפל. זה החדר שלו. יש שניים נוספים במתחם, פרט למשרדים, וחדר גדול יותר לטיפולים קבוצתיים. בחדר הקבוצתי יש גם מבחר דובי ענק שמטרתם לעזור למטופל להרגיש קטן כמו ילד, בהתאם הצורך.
אני מכירה את דיוויד כבר יותר מ־17 שנים. הפעם הראשונה שבה פגשתי אותו הייתה כשהמרכז היה בעיר וניס, גם היא מעין פרוור של לוס אנג'לס. שם עוד היו הקירות מרופדים במזרנים עם ציפוי צבעוני בסגנון שהיה נהוג בשנות השבעים, ימי ילדותי הפתלתלה.
יש לנו היסטוריה מורכבת, לדיוויד ולי. הוא זה שהתקשר אל מוקד החירום 911 בשנת 2017, הפעם השנייה שבה הגעתי למרכז, כדי שיאשפזו אותי בכפייה בעת התקף פסיכוטי קשה. אבל סלחתי לו מזמן. זו לא הייתה אשמתו. זו הייתה אשמת המטפל הראשון שלי, משנת 2016, שהתאהב בי ופחד שהדבר יתגלה. אבל זה סיפור ארוך והוא מופיע ביתר פירוט בספר שכתבתי על עלילותיי, "מקרה מעניין".
זו תקופה מורכבת עבורי בתור חולת מאניה דיפרסיה מהסוג הקשה יותר. עוד לפני תחילת המלחמה הייתי במצב של דיכאון, לאחר שהפסקתי ליטול את התרופות שקיבלתי בשש השנים האחרונות. ואז הגיעו אירועי 7 באוקטובר שלא היטיבו עמי. הספקתי בשבועות הראשונים של המלחמה להתנסות בתרפיית קטמין, אך ללא תועלת משמעותית, ולכן פניתי בסופו של דבר בחזרה למרכז שבו הכל התחיל, בתקווה למזור נפשי.
זו פסיכותרפיה שמבוססת על התיאוריה הפרוידיאנית, כמו רוב הפסיכותרפיות, אבל עם כמה הבדלים משמעותיים. כאן, לא המטפל הוא זה שמסביר למטופל מה הוא מרגיש ומדוע, אלא המטופל עצמו מגלה זאת דרך ההתמודדות הרגשית שהוא עושה. המטרה היא הרגשת רגשות. תפקיד המטפל הוא לשמור על המטופל בנתיב הרגש, לדאוג שיתמודד ולא יברח להגנות שאנחנו מפתחים כילדים כשקורה לנו משהו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתו נפשית. והכל הולך. מותר, ואף רצוי, לבטא כעס בכל דרך שרוצים, כולל חבטה בקירות המרופדים או במזרן. מעודדים צעקות, בכי וכל ביטוי רגשי אחר שעולה. מותר אפילו לחבק את המטפל.
בטיפול הקבוצתי אין זה נדיר לראות מטופל מתקפל ומתייפח על הרצפה, שמכוסה בשטיח מקיר לקיר. הגישה הזו מאפשרת לזיכרונות המודחקים הקדומים ביותר שלנו לעלות ולצוף אל פני השטח על מנת לקבל מענה, וכך הם מפסיקים להניע אותנו לפעולות נוירוטיות בחיי היומיום.
בתום הפגישה דיוויד ימדוד שוב את מדדי החיוניות שלי על מנת לקבל תמונה לאורך זמן לגבי עומק ההתמודדות שלי. ירידה של טמפרטורת הגוף פירושה, אם הדבר עקבי, שהיה סשן מועיל.
הפעם הגעתי לשבועיים רצופים של טיפולים יומיומיים בני זמן בלתי מוגבל. כן, הסשנים הללו לא מוגבלים בזמן. לרוב אצלי הם נמשכים כשעתיים וחצי. זה מאוד אינטנסיבי. בפעם הראשונה, שהתרחשה מעט יותר משנה לאחר הולדת בני הבכור, הגעתי לחודש שלם כזה. באותה תקופה הם עוד היו מצלמים כל סשן. את זה כבר הפסיקו כיום.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
לפני מספר שנים נפטר בשיבה טובה ממציא השיטה, ד"ר ארתור ג'אנוב, שטיפל, בין היתר, גם בג'ון לנון וביוקו אונו. האלבום "פלסטיק אונו בנד" מבוסס על תובנותיו של לנון מהטיפול. גם חברי להקת Tears for Fears הבריטית עברו תחת ידיו של ג'אנוב, ומעבר לשם הלהקה עצמו, גם כתבו בעקבות ההתנסות את הלהיט Shout ("צעק").
שם ספרו הידוע של ג'אנוב, שפרסם את השיטה בשנות השבעים היה "הצעקה הראשונית". כיום נמכרת הגרסה המעודכנת יותר, "הצעקה הראשונית החדשה", ואותו קראתי גם אני לאחר הולדת בני, מה שגרם לי להבין שאני מוכרחה לעבור את הטיפול הזה.
מהרגע שדרכה כף רגלי על אדמת היבשת חשתי הקלה מסוימת. אני מלאת תקווה שלאחר שאחזור תישמר ההטבה ואוכל לחזור לתפקוד סביר, סוף כל סוף. בינתיים, אני שמה פעמיי לאקווריום הפסיפי בלונג ביץ' עם משפחתי שבאה איתי להרפתקה.
