כשקיבלתי את נתוני הלמ"ס החדשים על תעסוקת אנשים עם מוגבלות, הרגשתי כאב עמוק. רק 26.4 אחוז מהאנשים עם מוגבלות בישראל מועסקים – לעומת 68 אחוז באוכלוסייה הכללית. זוהי ירידה דרמטית משנת 2019, אז עמד שיעור התעסוקה על 53 אחוזים.
אני נזכרת בתחילת דרכי המקצועית, כשסיימתי את לימודי המשפטים. שלחתי עשרות קורות חיים למשרדי עורכי דין, ובהם ציינתי שאני חירשת. הדממה שקיבלתי בתגובה הייתה מחרישה. רק כשהסרתי את אזכור החירשות, פתאום התחילו לזרום ההזמנות לראיונות. בסופו של דבר, הגעתי למשרד שראה אותי, את היכולות שלי, ונתן לי את כל הכלים ואת ההזדמנות להצליח. על כך אני מוקירה להם תודה עצומה, מצד שני כאב עמוק בתוך עצמי, תחושות של כישלון אישי שלא הצלחתי למצוא התמחות בקלות כמו שאר חבריי לספסל הלימודים.
מאחורי המספרים היבשים מסתתרים סיפורים אנושיים רבים. בתפקידי כחברת כנסת וכיום כפעילה חברתית, אני פוגשת אינספור אנשים מוכשרים שנדחים שוב ושוב רק בגלל מוגבלותם. צעיר מבריק עם שיתוק מוחין שנדחה על ידי כל מעסיק אליו פנה, מורה מוסמך שנאלץ לוותר על חלום ההוראה בגלל דעות קדומות.
גם המגזר הציבורי נכשל במשימה: למרות שהחוק מחייב העסקת חמישה אחוזים עובדים עם מוגבלות, בפועל השיעור עומד על שלושה אחוזים בלבד. ההשלכות הכלכליות ברורות: משק בית שבו אדם עם מוגבלות מרוויח בממוצע 3,500 שקלים פחות בחודש ממשק בית ממוצע. קצבת הנכות של 3,700 שקלים בממוצע מספקת ביטחון מדומה, אך מנציחה מעגל של עוני.
כאם לילדים חירשים, אני מוצאת את עצמי תוהה איזו מציאות תעסוקתית ימצאו כשיגדלו. האם גם הם יצטרכו להסתיר חלקים מזהותם כדי למצוא עבודה?
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
נדרשת תוכנית פעולה מקיפה דחופה, שבראשה ביטול חוק לרון. החוק הזה בא לברך ויצא מקלל – במקום לעודד העסקה של אנשים עם מוגבלות, הוא גורם להם לחשב את ה"כדאיות" שביציאה לשוק העבודה. התוצאה: רבים לא יוצאים לעבוד, או מסתפקים במשרה חלקית כדי לא לפגוע בקצבה, והתוצאה היא שאותם עובדים נאלצים לחפש משרות פשוטות שאינן משקפות את הפוטנציאל האמיתי שלהם.
בנוסף, יש לפשט בדחיפות את תהליך הנגשת מקומות העבודה מול זרוע העבודה. כיום, ההליך הבירוקרטי מתיש הן את המעסיקים והן את העובדים עם המוגבלות, שבסופו של דבר נותרים ללא הנגשה כלל.
נדרשים גם תמריצים משמעותיים למעסיקים – הנחות בארנונה, מענקים שנתיים ועוד. חשוב להדגיש: אסור לפגוע בקצבאות. הקצבה מעניקה מעטפת שיקומית, רפואית וטיפולית חיונית, והמשכורת מעבודה אינה תחליף לה.
הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. כי בסופו של דבר, השאלה היא לא רק כמה אנשים עם מוגבלות משולבים בשוק העבודה, אלא איזו חברה אנחנו רוצים להיות.
