איך הייתם מרגישים אם מישהו היה אוסר עליכם לדבר בשפת האם שלכם? אילו היו כופים עליכם לתקשר בדרך שאינה טבעית לכם, רק כדי שתשלבו בחברה? עבור רבים מהקהילה החירשת, זו לא שאלה תיאורטית. זו מציאות של ממש שנכפתה עליהם, במשך דורות ולעיתים גם היום.
במאה ה-19 צמח ה"אורליזם" (Oralism) – גישה חינוכית שמתעדפת דיבור וקריאת שפתיים על פני שפת הסימנים – והביא לשינוי כואב בקהילה החירשת. האורליזם נולד לא מתוך רצון לשפר את איכות החיים של החירשים, אלא מתוך השקפת עולם ברורה שמעריכה שפה דבורה כנורמלית ורצויה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
בשנת 1880, בקונגרס מילאנו, התקבלה החלטה גורלית שאסרה על השימוש בשפת הסימנים בבתי ספר לחירשים ברחבי העולם. ההשלכות היו קשות: דורות של ילדים חירשים אולצו ללמוד לדבר באופן אוראלי תוך הדחקה מוחלטת של שפת הסימנים וכתוצאה מכך נפגעה יכולתם להתחבר לקהילה ולזהותם.
כאן נכנס לתמונה המושג "אודיזם" (שמיעתנות), אותו הזכרתי בטורי הקודם – אפליה כלפי אנשים חירשים או כבדי שמיעה. אפליה זו נובעת לא פעם מהאמונה שרק מי ששומע ומדבר בקול, יכול להשתלב בחברה, ובכך היא שוללת מהאדם החירש את מקומו כבעל שפה וזהות ייחודית משלו.
אורליזם ואודיזם שלובים זה בזה: הראשון הוא גישה חינוכית והשני הוא אידיאולוגיה. יחד, הם יוצרים מציאות שבה ילדים חירשים נשלחים ל"שיקום" – במקום לקבל העצמה. הם מתאמנים על דיבור – במקום ללמוד שפה טבעית ונגישה. הם גדלים בתחושה שהם "פגומים", עד שיוכיחו שהם "כמעט שומעים".
ההשפעה על הקהילה החירשת עצומה. במקום לאפשר לקהילה להתפתח באופן טבעי ככל הקהילות, החברה מדירה את שפת הסימנים ממוסדות החינוך, משירותי הבריאות ומהמרחב הציבורי. היא מסמנת את החירשים כמי שצריכים "להסתדר" לפי תנאיה – במקום להתאים את עצמה לגיוון האנושי שבה.
על אף הקדמה הטכנולוגית והמודעות הגוברת לנגישות, עקרונות האורליזם והאודיזם עדיין נוכחים בחיינו. הורים רבים מקבלים ייעוץ מאנשי מקצוע שממליצים "לא ללמד את הילד שפת סימנים, כדי שיתאמץ לדבר".
הכוונה אולי טובה אך מבוססת על תפיסה מיושנת ולא רלוונטית. המציאות מוכיחה אחרת – ילד חירש שנחשף לשפת סימנים בגיל צעיר מפתח מיומנויות תקשורת, ביטחון עצמי ויכולת למידה – ממש כמו כל ילד אחר.
אם יורשה לי להוסיף דוגמה אישית – כשהייתי ילדה, לא מעט פעמים ביקשו ממני לא לסמן בשפת הסימנים כדי "להתרכז בדיבור". אבל לא נשמעתי להנחיות האלה – למדתי גם לסמן וגם לדבר. היום אני יודעת שזו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי. בחרתי בדרך שמכבדת את הזהות שלי, את האפשרויות שלי, ואת הקשר שלי עם הקהילה החירשת.
הגיע הזמן להכיר בכך שחירשות אינה רק מוגבלות, אלא גם תרבות, שפה וקהילה. חירשים אינם צריכים "להתיישר" לפי נורמות שמעדיפות דיבור על פני סימנים. הם זכאים לבחור את הדרך שבה הם יתבטאו, יתקשרו ויחיו.
לטורים נוספים של שרון תורג'מן – לחצו כאן
