מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
משפחת אוקמפו הייתה משפחה רגילה לחלוטין משלומי. אם המשפחה סמדר, רכזת חדשנות וטכנולוגיה במרכז הרפואי לגליל בנהריה והאב אדריאן שמשמש כפרמדיק. לזוג שלושה ילדים: עוז, עומר ועידן. עוז הבכור התגייס במרץ 2023 ויצא לקורס מ"כים. חייהם השתנו מקצה לקצה כשבמרץ 2024, עוז נפצע בחאן יונס ונפגע בראשו. פציעתו של עוז הובילה את סמדר להקים יחד עם הורים נוספים את קבוצת "לתת בראש" עבור פגועי הראש במלמה.
במשך שבועיים, עוז היה מורדם ומונשם. חודשיים אחר כך, הוא היה במה שסמדר מכנה "תקופה בלבולית כזו". הוא לא זיהה את בני המשפחה ובקושי תיקשר.
"זה פוגע בכל תחום כולל משפחה, זוגיות, ופרנסה. אני ובעלי התנתקנו לגמרי בשביל להיות איתו", מספרת סמדר לשווים. "עד היום, אחד מאיתנו כל פעם בשיקום איתו בשיבא. זה משפיע על הילדים האחרים שלנו".
היא בקושי אכלה או ישנה. אבל, בעיקר, היא קראה המון. היא ניסתה להבין את מהות הפגיעה: מה זה אומר שהמבט של עוז חלול? מה זה אומר שהוא לא מזהה את בני משפחתו?
מהות הפגיעה הובנה לאחר שעוז התעורר. גם הזיכרון שלו לטווח ארוך וגם הזיכרון לטווח קצר נפגעו. מדובר בשתי פגיעות שונות לחלוטין.
הפגיעה בזיכרון לטווח קצר מתבטאת בכל דבר שעוז עושה. בשביל שיוכל לתפקד, ההורים לימדו אותו בשיקום להקליט כל דבר שהוא עושה. סמדר מוסיפה בתסכול: "אין איך ללמד אותם ממש לזכור. אז מלמדים אותם טכניקות להתנהל בעולם".
באשר לזיכרון לטווח ארוך, עוז זכר דברים רק עד שנה לפני האירוע, כמעט מאז שהוא התגייס. "זה כאילו שהמוח הוא סרט שעושהcut אבל אין לו שליטה על העריכה. באמצעות המון טיפולים בתא לחץ, עוז זוכר כעת את התקופה עד שהוא נכנס לעזה".
אבל עיקר הקושי מבחינת סמדר הוא הפגיעה הקוגניטיבית. "זה מתבטא בהבנת סיטואציות חברתיות. מה אני אומר ומה לא? לדוגמא, המונית מחכה מחוץ לבית לאסוף אותו לשיקום, אבל הוא האכיל את הכלב וניסה ללמד אותו לשבת ולקום. זה עניין של טאקט. מלא לזהות אותנו, או לראות בנו אנשים שרק באים לדאוג לצרכיו, קיבלנו לאט לאט את המקום שלנו בתור הורים. היום הוא מאוד סומך על עצתנו".
על הרקע הזה, בחרה סמדר לייסד את קבוצת "לתת בראש", מתוך ההבנה שנחמת רבים היא נחמה אמיתית. יש 366 חיילים פגועי ראש ממלחמת חרבות ברזל. זו פגיעה שכוללת היבטים רבים. לפי סמדר, היא שונה מפגיעות אחרות: "בעוד שנכי צה"ל אחרים יוכלו להשתלב בקורסים באקדמיה, פגועי ראש יצטרכו להתעסק עוד שלוש או חמש שנים עם השיקום שלהם".
הקבוצה "לתת בראש" מיועדת להורים של חיילים פגועי ראש. סמדר מגיעה אל אותם הורים בדרכים מגוונות: דרך תפילות כאשר כתוב ממה סובל החייל הפצוע, דרך מחלקות שיקום, ודרך מכרים חדשים.
בנוסף, הצטרפו לקבוצה פגועי ראש ממבצעים אחרים או מתאונות דרכים. סמדר מתארת כך את הסיוע של הקבוצה: "כל אחד בשלב אחר של הפגיעה. אנחנו לומדים המון מהניסיון אחד של השני".
הם מנסים לקדם חקיקה, למצות זכויות, וגם, כמובן, לתמוך זה בזה במסע הקשה. למרות הכול, סמדר דואגת בעיקר מהעתיד: "היום קוראים ללוחמים האלה גיבורי ישראל. מה יהיה אחרי מלחמת חרבות ברזל? אני דואגת מהאקדמיה. למה ברוב המוסדות אין הנגשה קוגניטיבית? מה אם הבן שלי לא רוצה ללמוד דווקא באוניברסיטת בר אילן" (שם יש תוכנית לתואר ראשון עם הנגשה קוגניטיבית – ס"נ).
סמדר מוסיפה: "ההנגשה הקוגניטיבית היא הרמפה שהילד שלי צריך. מישהו היה חושב לבנות רמפה רק באוניברסיטת בר אילן? מדובר באנשים עם תפיסות מיושנות שאומרות שאנשים עם פגיעה קוגניטיבית לא יכולים ללמוד לתואר". סמדר מבקשת שהמועצה להשכלה גבוהה תפנה אליה בשביל להנגיש את הלימודים לתואר עבור פגועי הראש.
מלבד האקדמיה, סמדר חוששת מתעסוקה. היא לא מסתפקת בפתרונות כמו תעסוקה נתמכת. "הם שמים את הילדים שלנו לעשות עבודות פשוטות. אבל הילדים שלנו לא טיפשים. הם פשוט יותר איטיים. המוח שלהם נמצא שם. הוא נפגע אבל לא נעלם", היא מדגישה.
מבחינת המדינה סמדר תוהה: "איפה המחויבות של המדינה? עוז היה עצמאי לחלוטין. הוא רצה ללמוד הנדסת נתונים. הייתה לו את הבגרות המתאימה. עכשיו הוא מרחק שנות אור מזה. הוא עבר מעצמאות מלאה, מנער שעשה מה שהוא רוצה, לתלות. הוא לא יצליח להוציא רישיון בזמן הקרוב כי זו פעולה שדורשת המון קוארדינציה".
סמדר עסוקה מאד, אך היא מוצאת זמן להושיט יד לאחרים. היא מראה להם שהם לא לבד, מלמדת אותם את מה שעבדה קשה ללמוד בעצמה. היא משתפת: "כל הטלפון שלי מלא בשיחות עם פגועי ראש ועם ההורים שלהם. כשאני עוזרת לאחרים, אני עוזרת גם לעצמי. העזרה לאחרים עוזרת לי להגיע לריפוי".
