מחקר חדש של אוניברסיטת ווריק באנגליה בשיתוף עם אוניברסיטת פודן בשנגחאי שבסין בחן מדוע כאב כרוני מוביל לדיכאון רק עבור חלק מהאנשים. מאמר המקור פורסם בכתב העת Science.
זה זמן רב ידוע כי כאב כרוני קשור לדיכאון. בקרב מבוגרים עם כאב כרוני, אצל כ-40% מופיעים תסמינים קליניים של דיכאון. אך עד כה לא היה ברור מדוע רק חלק מהאנשים עם כאב כרוני מפתחים דיכאון.
באמצעות שילוב של הדמיות מוח רחבות היקף בבני אדם עם ניסויים בבעלי חיים, מצאו החוקרים כי כאב מתמשך גורם לשינויים הדרגתיים בהיפוקמפוס (אזור במוח הידוע בעיקר בתפקידו בזיכרון), אשר משפיעים על הסיכוי של אנשים לפתח דיכאון.
"כאב כרוני מתפתח לעיתים קרובות לדיכאון או לחרדה, אך עד כה לא הבנו מדוע זה קורה רק אצל חלק מהאנשים", אמר המחבר השותף פרופ’ ג’יאנפנג פנג מאוניברסיטת ווריק. "הממצאים שלנו מצביעים על כך שההיפוקמפוס פועל כמרכז בקרה המסייע למוח לווסת תגובות רגשיות לכאב ממושך. דיכאון אינו בלתי נמנע – הוא תלוי באופן שבו מערכת זו מגיבה לאורך זמן".
כאב כרוני משפיע על יותר מ-20% מהמבוגרים ברחבי העולם וקשור באופן הדוק לחרדה ולדיכאון. עם זאת, רבים מהאנשים הסובלים מכאב מתמשך אינם מפתחים את התסמינים הללו והסיבות הביולוגיות להבדל לא זוהו עד כה.
על מנת לבדוק זאת, החוקרים ניתחו סריקות מוח של 14,462 בני אדם, כולל נתונים ממאגר UK Biobank. הם מצאו כי אנשים החיים עם כאב כרוני אך ללא דיכאון נטו להיות בעלי נפח מעט גדול יותר של ההיפוקמפוס ועם פעילות מוגברת באזור זה. שינויים אלה לוו בביצועים טובים יותר במשימות מסוימות של למידה וזיכרון, מה שמרמז כי המוח עשוי תחילה לפתח תגובה מפצה לכאב מתמשך.
לעומת זאת, אצל אנשים שחוו גם כאב כרוני וגם דיכאון נמצא נפח קטן יותר של ההיפוקמפוס, פעילות משובשת וביצועים קוגניטיביים נמוכים יותר. ניתוחים לאורך זמן הראו כי שינויים אלה מתפתחים בהדרגה.
"העובדה ששינויים אלה מופיעים בהדרגה מרמזת על כך שהם נובעים מחוויית הכאב המתמשך עצמה", הוסיף פרופ’ פנג. "לא מדובר רק בפגיעות קיימת מראש. זהו תהליך שהמוח מבצע בתגובה לכאב מתמשך".
כדי להבין כיצד שינויים אלה מתפתחים, החוקרים ערכו מחקרים מקבילים במודלים של בעלי חיים עם כאב נוירופתי כרוני. הם הבחינו בהתקדמות ברורה של השפעות התנהגותיות: תחילה הופיעה רגישות מוגברת לכאב, לאחר מכן התנהגות דמוית חרדה ולבסוף תסמינים דמויי דיכאון. שינויים התנהגותיים אלה לוו בשינויים הדרגתיים במבנה ובפעילות של ההיפוקמפוס והיוו דוגמה לאופן שבו כאב ממושך יכול לעצב מחדש מעגלים מוחיים המעורבים בוויסות רגשי.
תת-אזור קטן בהיפוקמפוס הנקרא דנטייט ג'יירוס – אחד האזורים הבודדים במוח הבוגר שבהם ממשיכים להיווצר נוירונים חדשים – התגלה כמרכז ויסות מרכזי. בשלבים המוקדמים של כאב כרוני, הנוירונים החדשים באזור זה הפכו לפעילים מאוד, מה שמרמז על כך שהמוח מנסה תחילה להסתגל ללחץ המתמשך. אולם עם הזמן, תאי מערכת החיסון במוח הנקראים מיקרוגליה הפכו לפעילים באופן חריג. שיבוש זה בתקשורת התקינה בין נוירונים למיקרוגליה סימן נקודת מפנה ממנגנון הסתגלותי לאיתות מוחי לקוי.
כאשר החוקרים דיכאו את הפעילות החריגה של המיקרוגליה במודלים של בעלי חיים, השתפרו התנהגויות דמויות דיכאון בעוד שהתפקוד המוחי הכולל נותר יציב. ממצאים אלה מצביעים על כך שטיפול בדלקת מיקרוגליאלית בהיפוקמפוס עשוי לסייע במניעת דיכאון אצל אנשים עם כאב מתמשך, במיוחד אם ההתערבות נעשית בשלב מוקדם.
"מה שהמחקר הזה מראה הוא שהמוח אינו פשוט מוצף מכאב כרוני", סיכם פרופ’ פנג. "הוא פועל באופן אקטיבי לוויסות הרווחה הרגשית. כאשר מערכת ויסות זו נשארת מאוזנת, אנשים יכולים לשמור על חוסן. כאשר היא משתבשת, במיוחד בשל דלקת בהיפוקמפוס, עלול להתפתח דיכאון. הבנת התהליך הזה פותחת אפשרויות חדשות להתערבות מוקדמת".
טיפול אנטיביוטי בשם מינוציקלין הצליח לדכא באופן משמעותי את פעילות המיקרוגליה החריגה ולהפחית התנהגות דמוית דיכאון במודלים של בעלי חיים. בנוסף, הוא שימר את מבנה ההיפוקמפוס ואת התפקוד הקוגניטיבי.
הממצאים מצביעים על כך שטיפול כמו מינוציקלין עשוי לסייע במניעת דיכאון אצל אנשים עם כאב כרוני – במיוחד אם מתחילים בו מוקדם.
המחקר עונה על שאלה חשובה שהעסיקה חוקרים זמן רב: הוא מדגים את התפקיד המרכזי של ההיפוקמפוס בכך שחלק מהאנשים עם כאב כרוני מפתחים דיכאון. ייתכן שמנגנוני ההתמודדות של המוח שזוהו רלוונטיים גם למצבים אחרים של לחץ כרוני כמו טראומה נפשית.
