"הרבה נשים אומרות לי: 'את היחידה שיכולה להבין אותי'. אני לא ממש מסכימה עם זה, אבל הרבה פעמים זו התחושה שלהן." ליאת מנספלד כבר רגילה לשמוע את המשפט הזה. כעובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית אינטגרטיבית, היא מלווה נשים המתמודדות עם דיכאון, חרדה, חרדה חברתית ומשברי חיים. אבל יש עוד דבר שמלווה כל מפגש טיפולי שלה: ליאת עיוורת מלידה.
לדבריה, העובדה שהיא עצמה חיה עם מוגבלות מאפשרת לה לעיתים להבין דקויות שאחרים מפספסים. דווקא משום שהיא מכירה מקרוב את התחושה של חיים עם מוגבלות, מטופלות רבות מרגישות שהיא באמת מבינה אותן. ובכל זאת, היא מקפידה להזכיר לעצמה שהחוויה שלה לעולם לא תהיה זהה לזו של האדם שיושב מולה.
"אני משתמשת בהבנה שלי את החוויה לצרכים טיפוליים כדי להבין טוב יותר את המטופלת, ויחד עם זאת עושה הפרדה. זאת החוויה שלה, זאת לא החוויה שלי, גם אם היא מזכירה לי את עצמי", היא אומרת.
לדבריה, בעולם הטיפול יש אפילו מושג מקצועי לתחושה הזאת – "תאומות": התחושה של המטופל שהוא והמטפל חולקים חוויה דומה. "אני חושבת שזה כלי טיפולי מופלא. אני יכולה להבין ניואנסים בצורה מדויקת יותר. זה נותן הרבה כוח לאנשים שהיו שנים בתחושה שהם לבד".
אבל גם כששני אנשים חולקים אותה מוגבלות, היא מדגישה, תמיד יישאר פער. "תמיד יש משהו שלא אוכל להבין כי אני לא רואה. אמצעים מפצים הם דרך אחרת לקלוט את העולם. השמיעה משחקת תפקיד חשוב. פחות הקול של המטופל ויותר הטון. אני מאוד רגישה לאינטונציה".
"מזכיר לעצמי שזה לא הסיפור שלי"
ליאת אינה היחידה. יותר ויותר אנשי טיפול בישראל מתמודדים בעצמם עם מוגבלות ומנסים מדי יום למצוא את נקודת האיזון שבין הניסיון האישי לבין הגבולות המקצועיים. בשיחה עם שווים מספרים שלושה מהם כיצד ההתמודדות שלהם משפיעה על הטיפול ואיך גם הם מתמודדים עם סטיגמות – לא כמטופלים, אלא כאנשי מקצוע.
גם ליונל מיטלפונקט מכיר היטב את הקו הדק שבין הזדהות לבין הזדהות יתר. כמלווה רוחני המתמודד עם הפרעת קשב ופסוריאזיס, הוא מגלה לא פעם שהסיפורים שהוא שומע מזכירים לו את חייו שלו. דווקא משום כך פיתח לעצמו כלל ברזל. "כאשר מדובר במטופלים שעוברים את מה שאני עברתי, אני מזכיר לעצמי כל הזמן שזה לא הסיפור שלי. זה הוא, לא אני. זה הסיפור שלו".
מיטלפונקט הגיע לעולם הליווי הרוחני בעקבות השנים שבהן טיפל באמו לאחר שאובחנה עם דמנציה. "כשהייתי בצבא סיפרו לי שהיא קיבלה אבחנה של דמנציה. הבנתי שלבני משפחה מטפלים צעירים יש צרכים אחרים ומאוד ספציפיים".
"לא חושפת את המחלה שלי"
גם א', עובדת סוציאלית קלינית בתחום בריאות הנפש, חוותה על בשרה כיצד ההתמודדות האישית משנה את המבט המקצועי. היא חלתה בדרמטומיוזיטיס (מחלה אוטואימונית כרונית נדירה הפוגעת בעור ובשרירים) במהלך לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית. "בהתחלה נראיתי מאוד חולה. בשיא שלה זאת מחלה מכערת. סיימתי את התואר השני שנקטע באמצע ואז חזרתי אחרי שלוש שנים לעבוד".
לדבריה, רק אחרי שמצאה את עצמה בצד של המטופלים, הבינה עד כמה החוויה משנה את נקודת המבט. "עשיתי הכשרה מעשית במקום סיעודי גריאטרי. פתאום עברתי לצד השני. הבנתי כמה דברים פחות לעניין אמרתי כסטודנטית לעבודה סוציאלית לאנשים שטיפלתי בהם".
למרות זאת, היא בוחרת שלא לחשוף את מחלתה בפני המטופלים. "אני לא רוצה שהם יחשבו שזה פוגם בטיפול שלהם. אני רוצה שהם יראו אותי כאשת מקצוע".
"כשכתבתי שאני עיוורת לא חזרו אליי"
אלא שגם המטפלים עצמם אינם חסינים מפני דעות קדומות. מנספלד זוכרת היטב את התקופה שבה חיפשה עבודה בשירות הציבורי. "כשכתבתי בקורות החיים שאני עיוורת, לא היו חוזרים אליי. ברגע שהורדתי את זה, חזרו אליי כמעט מכל מקום".
באחד מראיונות העבודה, היא מספרת, סיפרה למראיין על העיוורון רק לאחר שכבר נקבעה הפגישה. "הייתה שתיקה ארוכה ואז הוא אמר לי: 'את מבינה שזה בלתי אפשרי'. עכשיו אני לא השתניתי. היכולות המקצועיות שלי לא השתנו. גם המשרה והדרישות שלה לא השתנו. כל מה שהשתנה זה הנתון הזה".
בדיעבד, היא אומרת, דווקא אותן דעות קדומות הובילו אותה לפתוח קליניקה עצמאית. "היום אני מאוד שמחה על זה. הקליניקה נותנת לי את החופש להיות אני ולתת את מה שאני יכולה לתת".
גם א' למדה שלא כל ניסיון להזדהות באמת עוזר. "עובדת סוציאלית אחרת אמרה לי: 'גם לי יש מחלה כרונית'. שמחתי, חשבתי שתהיה לי מישהי לדבר איתה. אבל אז היא הוסיפה: 'לא הייתי בבתי חולים ולא הייתי צריכה תרופות'. זה גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח".
מיטלפונקט מספר שהוא נתקל לא פעם בטענות שהוא "לא מספיק מוגבל". מתוך הצורך שזיהה אצל בני משפחה צעירים המטפלים ביקיריהם, הוא הקים את Young Givers, קהילה ומערך ליווי לבני משפחה צעירים המטפלים באדם קרוב.
במקביל, הוא עצמו מתמודד לעיתים עם כאבים בעקבות הפסוריאזיס. "יש לי פסוריאזיס במרפקים. יש סיטואציות שכואב לי מאוד. ועדיין, אני לא אבטל פגישה עם אדם שאני מלווה". במקרה של א', היא קיבלה התאמות במקום עבודתה ומועסקת ב־80% משרה כדי שתוכל להגיע לבדיקות ולטיפולים בבית החולים.
לקראת סיום מבקשת מנספלד להזכיר נקודה אחת שחשובה לה במיוחד: "לא לומדים מקצוע טיפולי כי יש לך מוגבלות. לומדים מקצוע טיפולי אם הוא בדמך".
