20 שנה אחרי שנפצע באורח קשה במלחמת לבנון השנייה, חושף דובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין, את ההתמודדות האישית שלו עם פוסט טראומה ומודה כי במשך שנים הדחיק את מה שעבר – דבר שלדבריו השפיע לא רק עליו, אלא גם על בני משפחתו.
"אני לא יודע איזה נזקים עשיתי לסביבה שלי, למשפחה שלי הקרובה", הוא אומר בפודקאסט חדש של צה"ל. "גידלתי ילדים מקסימים, אבל בטוח השפעתי עליהם ברמה כזו או אחרת. אני אבא שלהם".
דפרין, ששירת כמפקד גדוד 9 בחטיבה 401, נפצע באורח קשה במהלך מלחמת לבנון השנייה. באותם רגעים חייליו אף דיווחו בטעות כי הוא נהרג. כעת, כמעט שני עשורים לאחר מכן, הוא חוזר לאותם רגעים בפודקאסט החדש, שבו הוא מדבר על הפציעה, על ההתמודדות עם הפוסט טראומה וגם על המעבר מזירת הקרב אל המאבק על הצגת סיפורו של צה"ל בעולם.
"לקח לי הרבה שנים להבין את זה", הוא מספר. "זה נשמע כמו סוג של קללה. 'מה, פוסט-טראומה? זה סוג של שיגעון? מה יש לך?' זו לא פציעה רגילה. אני זוכר ששאלו אותי: 'מה יש לך? לא חסרה לך יד ולא חסרה לך רגל'. ויש פה אנשים מדהימים שנפצעו במלחמה האחרונה, אלפים. הפציעה הזאת היא פציעה שקופה. כשמה כן היא, לא רואים אותה עליך. אבל זה משהו שאתה סוחב איתך עמוק בפנים. זה משפיע על ההתנהגות שלך".
"לא רק אתה משלם את המחיר"
אחד המסרים המרכזיים שמעביר דפרין הוא שפוסט טראומה אינה משפיעה רק על מי שמתמודד איתה, אלא גם על הסביבה הקרובה. "אם אתה מודע לזה ויודע לטפל בעצמך, אתה עוזר לא רק לעצמך", הוא אומר. "אתה עוזר לסביבה, למשפחה שלך הקרובה, לפקודים שלך, לאנשים שעובדים איתך, לסובבים שלך. כי יש תופעות שיכולות גם להזיק לסביבה אם אתה לא נוהג בזה כמו שצריך".
דפרין מספר כי לאחר שנפצע בחר להמשיך הלאה ולהדחיק את מה שעבר. "אני אמרתי 'מה פתאום'. חזרתי לגדוד והדחקתי את זה – וזה פוגע בך. לכן חשוב לי לומר, אני פוגש אנשים שהיו בקרב, בטח אחרי המלחמה הזאת של כמעט אלף ימים כבר, כמעט שלוש שנים. קודם כל, לך טפל בעצמך. אם אתה גיבור ואם אתה אמיץ, לך טפל בעצמך".
"יש פצעים שלא נפתרים"
הטיפול לדבריו לא היה תהליך פשוט. "טיפלתי בעצמי. טיפלתי והפסקתי וחזרתי, וזה חשוב מאוד. אבל יש פצעים שלא נפתרים. הפצעים מהקרב ההוא, מהמלחמה. זה לא רק הרגע שירו בי ופגעו בי. זה הרבה תופעות. לא סתם קוראים לזה פוסט טראומה. זה אירוע שכל הגוף בלחץ, מרגיש שהוא לא הולך לשרוד את הסיטואציה. השאלה היא איך אתה מתרומם מהדבר הזה פיזית. כמפקד יש עליך אחריות. הדבר הזה מלווה אותך הרבה מאוד שנים".
גם היום, הוא מספר, אחרי שנים ארוכות, יש רגעים שמחזירים אותו אל תוך הקרב. "הדבר הכי מפורסם זה שטריקות דלת מוציאות אותי מדעתי", הוא מספר. "לפעמים אפילו הבזק שמש בזמן נהיגה מקפיץ אותך לשבריר שנייה, ואתה מרגיש כאילו אתה שוב בתוך הטנק ויורים עליך. אלה רגעים שמגיעים בלי התראה. אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורות אחרות".
לדבריו, ההכרה בהתמודדות היא צעד משמעותי בדרך לשיקום: "כשאתה מודע לזה, זה עוזר מאוד".
