באמצע אוגוסט, בחום הכבד, יצא אבי ורסנו (50) מאילת והתחיל לצעוד לכיוון ירושלים. היעד היה משכן הכנסת והמטרה: להעלות את המודעות למצוקתם של הלומי הקרב ולדרוש מהמדינה להעניק טיפול מהיר למי שמבקש עזרה.
ורסנו יודע היום על מה הוא מדבר. לאחר יותר משנתיים של שירות מילואים מאז 7 באוקטובר, הוא השתחרר במרץ האחרון וניסה לחזור לחייו. אלא שהחזרה הביתה התבררה כמורכבת הרבה יותר מכפי שציפה.
"השתחררתי, הגעתי לבית שלי באילת ובזמן שאני ממלא קורות חיים מצאתי את עצמי מתלבש במדים ושם עליי וסט וקסדה בשתיים בלילה", הוא מספר לשווים. "יצאתי מהבית והתחלתי לסרוק את הבניין, כמו שעשיתי בלחימה. חזרתי הביתה והתקשרתי לאחותי. סיכמנו שאתפנה למיון באופן עצמאי. אפילו לא עליתי על אמבולנס. הלכתי ברגל למיון כשאחותי איתי בטלפון".
כחודש לפני השיחה עם שווים, לדבריו, הוא אובחן עם סממנים של פוסט טראומה מורכבת. עכשיו הוא מבקש להפוך את ההתמודדות האישית שלו למאבק עבור אחרים. "אני כבר לא עושה מילואים", הוא אומר, "זה המילואים שלי: להיאבק עבור הלומי הקרב".
"רציתי לחבק את הילדה, אבל לא יכולתי"
ורסנו שירת בצנחנים בסדיר, תקופה שהוא זוכר כאחת הטובות בחייו. "בצבא למדתי מהם ערכים, מהו מוסר ומהי רעות", הוא אומר. "למדתי מהי אחוות לוחמים: לא משאירים אף פצוע מאחור".
חייו לפני ואחרי השירות הצבאי לא היו פשוטים. שבועיים לפני בר המצווה שלו נהרג אביו לאחר שפרץ, לדבריו, לדירתו של שוטר ונורה. אמו שלחה אותו לפנימייה והוא עבר בין מסגרות עד סמוך לגיל 18. בהמשך הסתבך בפלילים וריצה מאסר לאחר שהביא סמים לישראל.
ב־2007 עבר לאילת בניסיון לפתוח דף חדש. הוא עבד במשך 16 שנה במרינה בעיר והקים משפחה. כיום הוא אב לילדה בת 12.
אחרי 7 באוקטובר הרגיש שהוא חייב לחזור לצבא. "ראיתי את המטוסים מעל בארי", הוא נזכר. "ראיתי את המחבלים הורגים את העם שלי. דיברתי עם חברים והם אמרו לי שצריך לוחמים".
בתחילה התנדב לשירות ובהמשך הוסדר מעמדו כלוחם משרת מילואים פעיל. מדצמבר 2023 ועד מרץ 2026 שירת, לדבריו, כמעט ברציפות במספר גזרות ואף קודם בדרגה.
כבר במהלך השירות החל להרגיש שמשהו בו משתנה. "הרגשתי עצבנות יתר וחוסר סבלנות. בבית הייתי נחבא אל הכלים. לא פגשתי חברים. התרחקתי מהילדה. רציתי לחבק אותה, אבל לא יכולתי. היום אני לא יכול להתמודד עם לחץ".
"אמרתי שאני רוצה לדבר עם מישהו עכשיו"
לאחר אותו לילה שבו מצא את עצמו סורק את הבניין במדים, פנה ורסנו לרופאת משפחה והיא הפנתה אותו למרפאה לבריאות הנפש באילת.
"הפקידה אמרה שצריך לקבוע פגישה", הוא מספר. "אמרתי לה: אני רוצה לדבר עם מישהו עכשיו. אני רוצה שייתנו לי כלים לצאת החוצה". בעקבות דבריו, הוא מספר, הוזעק הפסיכיאטר הכונן. "הוא כתב שאני כועס ובצדק. הוא איבחן אותי עם סממנים של פוסט טראומה מורכבת, כפי שחשבה גם רופאת המשפחה".
לדבריו, כשהגיע לשלב הביורוקרטי של בקשת ההכרה, התקשה להתמודד עם הטפסים. "מילאתי מה שמילאתי והגשתי. נכנסתי ללחץ. הייתי חייב לצאת מהמשרד".
מתוך החוויה הזו נולד הרעיון שהוא מכנה "חוק שבעת הימים": דרישה שלפיה אדם שפונה בבקשת עזרה נפשית בעקבות השירות יקבל מענה בתוך שבעה ימים. "לא ינברו ולא יחפרו בפצע הנפשי שלו", הוא אומר. לדבריו, אפשר להשתמש גם בכלים טכנולוגיים כדי לסייע במיון ראשוני של הפניות ולזהות מקרים הדורשים בדיקה נוספת בלי לעכב את מי שזקוק לטיפול דחוף.
300 קילומטר ברגל
בשבוע שעבר החליט ורסנו שהדרך שלו להשמיע את הדרישה תהיה ברגל. הוא יצא מאילת ביום ראשון ותכנן להגיע לכנסת עד מוצאי שבת. "כנסות ישראל לדורותיהן התעלמו מהלומי הקרב", הוא טוען. "זה לא קשור למי היה בשלטון. ככל שיש יותר מלחמות, גדל מספר הלומי הקרב. אני נאבק בשבילם, לא רק בשבילי. אני נאבק בשביל אותו ילד בן 18 שעכשיו מתגייס, שיידע שיטפלו בו אם הוא יבקש".
המסר שלו למדינה פשוט: "לא ייתכן שכאשר קוראים לי בצו 8 אני מתייצב מיד, אבל אם תהיה לי פוסט טראומה במהלך השירות המדינה לא תטפל בי".
למרות הכעס, ורסנו מדגיש כי הוא אינו מפנה אותו כלפי אנשי מערכת הבריאות. "אני חושב שאין לה את הגיבוי הנכון", הוא אומר.
כדי להתמודד עם החום הכבד הוא צעד בעיקר משעות הערב ועד הזריחה ובמהלך היום חיפש מקומות מוצלים למנוחה. בחלקים מסוכנים של הדרך נמנע מללכת בשולי הכביש. לדבריו, מתוך כ־400 הקילומטרים שבין אילת לירושלים, השלים כ־300 ברגל.
היו גם רגעים שבהם כמעט נשבר. בלטרון כאבו רגליו והוא נזקק לטיפול רפואי. "בכיתי ותהיתי מה אני עושה שם", הוא מספר. הוא פנה למילואימניק בשם ניצן אלימלך, שהגיע לסייע לו וגייס מילואימניקים נוספים שליוו ואיבטחו אותו. ורסנו קיבל אנטיביוטיקה והמשיך לכיוון ירושלים.
לשאלה מדוע התעקש להמשיך ברגל ולא להשלים את הדרך ברכב, יש לו תשובה קצרה: "זה הערך הצה"לי. התחלתי".
"אני לא מתכוון להניח להם"
בשבת האחרונה הגיע ורסנו למשכן הכנסת, שם פגש הלומי קרב נוספים שהגיעו מרחבי הארץ. הסרטונים שתיעדו את המסע שלו ברשתות החברתיות זכו לחשיפה רחבה.
אבל מבחינתו, ההגעה לירושלים הייתה רק תחילתו של המאבק. הוא מנסה כעת להגיע גם לראש הממשלה ולבכירים נוספים. "אני מצפה שמישהו בכיר יתקשר אליי", הוא אומר. "אני לא מתכוון להניח להם".
והוא כבר מתכנן את המסע הבא: ב־7 באוקטובר הוא מבקש לצאת שוב מאילת, הפעם לצעוד עד קריית שמונה ומשם לכנסת. "אני כבר לא עושה מילואים", הוא חוזר ואומר, "זה המילואים שלי: להיאבק עבור הלומי הקרב".
