"אם אני רואה רכב שמשאיר אחריו ענן אבק, הגוף שלי נכנס למצב סכנה", מספרת עו"ד מיכל דלויה (33). "אני מפחדת מרעשים פתאומיים. אם אני יוצאת לבילוי, אני חייבת לשבת ליד הקיר. אחרת אני אוכלת סרטים מאיפה יבואו אליי. אני לא מסוגלת לשמוע רעשים קצביים. הם מזכירים לי ירי בצרור".
דלויה, עורכת דין ומגשרת, שירתה כלוחמת ומוכרת כפוסט טראומתית בעקבות שירותה הצבאי. לדבריה, אירוע במהלך מלחמת חרבות ברזל החמיר את מצבה. כיום היא מתגוררת בהוד השרון עם בת זוגה, שאיתה היא נמצאת כבר תשע שנים, ועם בנן בן השמונה חודשים.
בשיחה עם שווים היא מספרת על המקומות שבהם הפוסט טראומה פוגשת אותה בחיי היומיום, מהקושי לצאת מהבית ועד הזוגיות והאימהות, ועל השינוי שעשתה בקריירה והניסיון, כהגדרתה, "לנהל את הפוסט טראומה במקום שהיא תנהל אותי".
"לא רק אדם שצריך לטפל בו"
אחד הקשיים המשמעותיים עבור דלויה הוא עצם היציאה מהבית. "בחוץ יש מלא טריגרים", היא אומרת. ההתמודדות הזו משפיעה גם על בת זוגה ועל החיים המשותפים שלהן.
"אני מעריצה את בת הזוג שלי. הקושי שלי לצאת מהבית נופל עליה. היא צריכה לחשוב פעמיים אם לשלוח אותי לקניות. אנחנו הולכות לקניות ולא מזמינות משלוחים כדי לבחור לילד שלנו את הירקות הכי טובים בעצמנו".
בתוך מערכת היחסים, היא מציינת, חשוב לה שהפוסט טראומה לא תהפוך אותה רק למי שזקוקה לעזרה. "היא מאוד מכילה, אבל לפעמים צריך להרגיש שיש בן זוג בצד השני גם אם יש לו מוגבלות. לא רק אדם שצריך לטפל בו".
לפני שמונה חודשים הפכה דלויה לאם, וגם שם היא מרגישה את השפעת ההתמודדות. "אין הרבה חללי זמן שבהם אני לגמרי רגועה. לא הרבה פעמים יש לי את הסבלנות ואורך הרוח לשחק עם הבן שלי. אני משתדלת לשחק איתו כמה שאני יכולה. מאוד חשוב לי שהוא לא ירגיש ממני דחייה. אני מקווה שזה יעבוד".
"בשלושת חודשי החל"ת שכבתי על הספה"
ההחמרה בפוסט טראומה שינתה גם את המסלול המקצועי שלה. עד אז עבדה במשרד עורכי דין גדול בתל אביב. "המשרד היה מאוד מכיל. הם אמרו: אנחנו רוצים אותך איתנו, אבל לדעתנו את צריכה הפסקה. בשלושת חודשי החל"ת שכבתי על הספה ולא תפקדתי. היו לי מחשבות מאוד קשות. היו לי גם מחשבות קיומיות: מה בעצם אני עושה פה?"
באותה תקופה החליטה לשנות כיוון. "הבנתי שאני רוצה לפנות לתחום של דיני משפחה". דלויה פתחה משרד עצמאי כעורכת דין ומגשרת בתחום דיני המשפחה. מבחינתה, העבודה מאפשרת לה להשתמש בכלים המקצועיים שלה כדי לסייע לאנשים בתקופות של כאב וחוסר ודאות. "אני יכולה לעזור לאנשים להתמודד עם כאב וחוסר אונים באמצעות כלים משפטיים", היא אומרת. "אנשים רוצים שיראו אותם. הם אוהבים שמקשיבים להם".
המעבר לעצמאות, לדבריה, גם הוכיח את עצמו מקצועית. בעמוד העסק שלה בגוגל הצטברו עשרות ביקורות של לקוחות, כמעט כולן בדירוג הגבוה ביותר, ורבות מהן חוזרות דווקא על השילוב בין המקצועיות שלה לבין היחס האישי וההקשבה.
כששואלים אותה מה עומד מאחורי התגובות האלה, התשובה שלה פשוטה: "אנשים רוצים שיראו אותם. הם אוהבים שמקשיבים להם". לעבודה יש מבחינתה גם הרבה ערך אישי. "משמעות היא חלק גדול מההחלמה", היא אומרת.
"צ'רי רואה מתי אני עצבנית"
מי שמסייעת לדלויה להתמודד עם העולם שבחוץ היא צ'רי, כלבת השירות שקיבלה ממשרד הביטחון. דלויה וצ'רי עברו יחד הכשרה שנמשכה שנה. בהמשך החלה צ'רי לשהות איתה בחלק מהזמן לצורך הסתגלות, ומסוף החודש הן צפויות להיות יחד באופן קבוע.
"היא רגישה אליי ורגישה בכלל. היא רואה מתי אני עצבנית", מספרת דלויה. לדבריה, צ'רי מעניקה לה את תחושת הביטחון שמאפשרת לה לצאת מהבית.
הקשר עם צ'רי הוביל אותה גם לעסוק מקצועית בזכויותיהם של אנשים הנעזרים בכלבי שירות. משרדה מעניק, בתנאים מסוימים, שירותים משפטיים ללא תשלום לאנשים עם כלבי שירות וכיום היא מטפלת בשישה תיקים בתחום.
"לאנשים עם מגוון מוגבלויות יש כלבי שירות. אם יש למישהו כלב שירות, הוא כנראה זקוק לו. אני לא רוצה שמחר, אם אני אתמודד עם סיטואציה דומה, יפלו גם אותי".
לדבריה, יש חשיבות מיוחדת ליצירת פסיקה בתחום. "לצערי הרב, בעלי עסקים יבינו שאסור להם להפלות או להשפיל אנשים עם כלבי שירות רק כשהם ייפגעו כלכלית. אבל הפסיקה בנוגע לכלבי שירות מאוד חדשה. לכן צריך הרבה תקדימים משפטיים".
כדוגמה היא מספרת על אחד מלקוחותיה: "יש לי לקוח שנכנס לבית חולים ממשלתי, ציבורי, לקבל טיפול שיניים עם כלב השירות שלו. היה עניין עם הכלב. חמישה מאבטחים הורידו אותו למטה".
"לנהל את הפוסט טראומה במקום שהיא תנהל אותי"
לצד הזוגיות, האימהות, המשרד והפעילות למען אנשים עם כלבי שירות, דלויה אינה מציגה את הפוסט טראומה כמשהו שנעלם. השאיפה שלה היא ללמוד לחיות איתה אחרת. "לנהל את הפוסט טראומה במקום שהיא תנהל אותי", היא מגדירה את המטרה.
ולקוראים היא מבקשת להעביר מסר נוסף, פשוט ומעשי: "כשאתם רואים אדם עם כלב שירות, תנו לו ולכלב שלו את המרחב שלהם. הם זקוקים לזה".
