"אני רוצה שאנשים יידעו את סיפור החיים שלי. אני רוצה שאנשים יראו אותי מעבר למוגבלות" – כך אומר לשווים שחר תורן. בגיל 23, אחרי שנים שבהן התיאטרון הוא חלק מרכזי בחייו, הוא עושה בדיוק את זה: עולה על הבמה ומספר בעצמו את הסיפור שלו.
שחר, שמתגורר עם משפחתו בבית חשמונאי, מתמודד עם תסמונת DLG4 נדירה, שגורמת בין היתר לקשיים מוטוריים וקשיים בכתיבה ובדיבור. אבל מגיל צעיר הוא מחפש את הדרך לממש את האהבה הגדולה שלו לתיאטרון. הוא למד במגמת תיאטרון, התנדב לשירות מלא בתיאטרון צה"ל, ובימים אלה הוא מעלה יחד עם הבמאי ג'וש שגיא את "פירורים" – הצגה המבוססת על חייו שכתבה המחזאית יפעת זנדני צפריר. בעוד שבועיים מחכה לו עוד תחנה משמעותית: הוא יתחיל ללמוד תיאטרון בניסן נתיב בתל אביב.
שחר וג'וש נפגשו לראשונה כששחר היה בן 13. שגיא, במאי מקצועי ובוגר אוניברסיטת תל אביב, זכה בשבוע שעבר בפרס מפעל חיים בתחום התיאטרון הקהילתי מטעם צוותא. בתחילת הדרך הוא לא היה בטוח שיוכל לשלב את שחר בחוג. "הנחישות והרצינות של שחר שיכנעו אותי שזה אפשרי", הוא מספר.
שחר המשיך למגמת תיאטרון ובהמשך החליט שהוא רוצה להתנדב לתיאטרון צה"ל. אמו, ד"ר אורלי תורן, פנתה לג'וש וביקשה ממנו להכין אותו לאודישנים. שחר הגיע לאודישן יחד עם חבר שהופיע איתו בבימת הנוער באזור מגוריו, התקבל ועשה שירות מלא של שנתיים ושמונה חודשים – תקופה ארוכה משמעותית מזו שעושים בדרך כלל מתנדבים בצה"ל.
במהלך השירות הופיע שחר בבסיסים ברחבי הארץ. הזיכרונות שנותרו אצלו מהתקופה הזו נהדרים. "מאוד אהבו אותי בתיאטרון צה"ל", הוא אומר בגאווה. גם עבור אמו השירות היה הוכחה למה שאפשר לעשות כשמסגרת מוכנה להתגמש ולמצוא פתרונות. "כשרוצים, אפשר לשלב", אומרת אורלי. "אפשר למצוא את הדרך ולעשות מאמץ".
ג'וש מתאר את שחר במילה אחת: "מגנט". לדבריו, "הוא ממגנט אליו אנשים". לשחר עצמו חשוב להבהיר שהקשרים החברתיים שלו לא התחילו על הבמה או בצבא. "חשוב לי לציין שיש לי חברים מהיישוב שאני בקשר איתם מגיל צעיר", הוא אומר.
"הצגה על אדם שלם"
אחרי שנים של עבודה משותפת החליטו שחר וג'וש ליצור את "פירורים", הצגה שבה שחר אינו מגלם דמות של מישהו אחר, אלא מביא לבמה את עצמו ואת סיפור חייו. "אני רוצה שאנשים יידעו את סיפור החיים שלי. אני רוצה שאנשים יראו אותי מעבר למוגבלות", הוא מסביר.
זה גם הרעיון שמשך את ג'וש לפרויקט. "בעצם, זו הצגה על האדם השלם", הוא אומר. "שחר שר שיר בהצגה. הוא שר אותו כמו עצמו, בצורה הכי אותנטית. הוא מביא את עצמו לבמה. הוא לא מנסה לשחק מישהו אחר".
שחר לא מסתיר בהצגה וגם לא בשיחה את הקשיים שמלווים אותו. "בגלל התסמונת יש לי המון קשיים", הוא מודה, "יש לי קשיים בכתיבה וקשיים מוטוריים". גם תהליך העבודה על ההצגה דורש התאמות. "יש המון דברים שצריך לעשות אחרת. צריך להיות יצירתיים", מסביר ג'וש. "למשל, לימוד טקסטים. שחר צריך לשנן את הטקסטים הרבה יותר".
אורלי מוסיפה כי העבודה נעשית גם על קצב הדיבור והדיקציה. "חשוב לנו שיבינו את מה ששחר אומר. בגלל ה־DLG4 זה לא ברור מאליו". גם לה יש תפקיד בהפקה: "אני מפעילה את המוזיקה מאחורי הקלעים. אני עוזרת לשחר בדברים שצריך".
לצד ההתאמות, ג'וש מדגיש שוב ושוב את הרצינות שבה שחר מתייחס למקצוע. "הוא מאוד מקצועי. לפעמים אני רוצה לעשות הפסקה בחזרות ושחר אומר: 'לא, ממשיכים'. הוא גם מצחיק מאוד. חזרות איתו קורעות מצחוק. זו חגיגה של אלתור. לפעמים אני מקווה שהוא לא יביא את הבדיחות להצגה, אחרת אני לא אעמוד בזה".
הנערה שניגשה אחרי ההצגה
בשבוע שעבר עלתה "פירורים" בבתי ספר ובמתנ"ס במסגרת פסטיבל באשדוד. לפני המפגש עם הקהל הצעיר, מספר ג'וש, היו להם לא מעט חששות. "בהתחלה חששנו מהתגובות של הילדים והנערים, אבל אחרי ההצגה המון אנשים ניגשו לדבר עם שחר".
אחת הנערות סיפרה להם על אחיה, שגם לו יש מוגבלות. "שחר מראה בהצגה איך הוא מגשים את החלומות שלו. אותה נערה מקווה שגם אח שלה יגשים את כל החלומות שלו", מספר ג'וש. "נערה אחרת ניגשה אחרי ההצגה וסיפרה שהיא אוטיסטית ושהיא מאוד גאה בזה".
מאחורי הדרך הארוכה של שחר עומדת גם משפחה מגויסת. אורלי מספרת כי לאורך השנים היא עצמה שינתה את המסלול המקצועי שלה. "הדוקטורט שלי עוסק בהפרעות קשב ולקויות למידה. אני מרצה במכללה למינהל ובקריה האקדמית אונו. אני מעבירה קורסים על מוגבלות בלתי נראית". אביו של שחר, עמי, הוא מאמן כלבי נחייה וראש תחום כלבים לתמיכה רגשית בבית עובד. "גם האחים מאוד מגויסים", היא אומרת.
אורלי לא אוהבת לדבר על נוסחה אחת ל"שילוב נכון". המסר שלה, במיוחד להורים לילדים צעירים עם מוגבלות, הוא אחר. "אחד הדברים שנותנים לי כוח הוא התקווה. אנחנו תמיד חושבים איך כן. אנחנו עובדים על החוזקות. יש קשיים. אנחנו לא מנסים לטשטש מורכבות. אבל אנחנו זוכים לקצור את הפירות".
עכשיו מחכה לו ניסן נתיב
בעוד שבועיים יתחיל שחר ללמוד תיאטרון בניסן נתיב בתל אביב, במסגרת תוכנית משותפת של בית הספר למשחק ועמותת שק"ל. אחרי מגמת התיאטרון, תיאטרון צה"ל וההצגה המבוססת על חייו, מבחינתו זה הצעד הבא בדרך שהוא בחר לעצמו כבר לפני שנים.
במקביל, שחר וג'וש לא מתכוונים להיפרד מ"פירורים". השאיפה היא להמשיך להציג אותה בבתי ספר אבל גם להגיע לקהלים נוספים. "אנחנו מקווים להמשיך להציג אותה בבתי ספר, אבל לא רק בבתי ספר", אומר ג'וש. "אנחנו חושבים שהרבה אנשים צריכים לראות את ההצגה המרגשת הזו".
