כשסבא שלי מת, עברתי לשורה הראשונה בהלוויה.
אני לא זוכרת שהייתי עצובה. למעשה, אני לא זוכרת שהרגשתי כמעט שום דבר. אמא שלי באה לספר לי שהוא מת. היא הופיעה אצלי בבית בשבע בבוקר, שנייה לפני שתפסתי אוטובוס לאוניברסיטה. הקורס שפספסתי היה סמינר בפסיכואנליזה ומגדר.
אני זוכרת בעיקר תחושה שלמדתי בהמשך לקרוא לה ניתוק (דיסוציאציה).
אני לא זוכרת הרבה מההלוויה. בעיקר עמדתי לצד אמא שלי ודאגתי שהיא תלך ולא תתעלף. הלכתי לצידה בצעדים קטנים עד שפתאום הצעדים גדלו, אמא נעלמה ומצאתי את עצמי בשורה הראשונה.
היה לי חשוב לראות.
רציתי לראות איך מורידים אותו לתוך הקבר.
הייתי צריכה לדעת שהוא שם. שהוא יורד לתוך האדמה.
שהוא נשאר שם.
לא ידעתי למה.
באותו זמן לא ידעתי שסבא שלי פגע בי מינית בילדות.
לא חשדתי בו. לא היו לי חלקי זיכרונות שהסתובבתי איתם במשך שנים וניסיתי לא לחשוב עליהם. לא היה סוד שידעתי ושמרתי. אילו היו שואלים אותי אז אם עברתי פגיעה מינית בילדות, הייתי עונה שלא.
למעשה, שאלו.
כמה פעמים.
מספר מטפלים לאורך השנים שאלו אותי אם עברתי פגיעה מינית. אחת מהן הייתה מטפלת שהייתי אצלה במשך שנים. אחרי שהיא שאלה, התחילו לי לכמה לילות סיוטים על פגיעה מינית. אני לא זוכרת שראיתי בהם פנים של אדם מסוים. לא ייחסתי להם חשיבות ובאמת אחרי כמה ימים הסיוטים נעלמו.
מצאתי לזה הסבר פשוט.
אני דרמטית.
זה היה אחד ההסברים הוותיקים שלי לעצמי.
לפי היומנים שלי, שהתחלתי לכתוב עוד בגיל שש, כתבתי לראשונה על הרצון למות כבר בגיל עשר. ציטוט מדויק מהיומן: "… שוב התחלתי לאבד תקווה, יש רגעים שאפילו חשבתי להתאבד, פשוט לעזוב את העולם הנורא הזה וללכת אל הבלתי נודע, אבל מי יודע, אולי זה סתם מחשבות של ילדה בת 10״.
בגיל 12 היו לי שינויי מצב רוח קיצוניים.
בגיל 14 כבר לקחתי SSRI בעקבות דיכאונות ותוכנית אובדנית.
בהמשך הגיעו אבחנות – ocd, bpd, Cyclothymia, depression…
היו גם רגעים של ניתוק, שבמשך השנים גם קיבלו אבחנה: הפרעת קשב וריכוז.
אבל החיים אינם רשימת אבחנות, ובתוך כל זה גם חייתי.
בשנה שלפני שסבא שלי מת הייתי סטודנטית לספרות אנגלית ולכתיבה יוצרת. גרתי לבד.
החרדות לא נעלמו ושינויי מצב הרוח הראו את נוכחותם.
גם המחשבות האובדניות היו מגיעות לפעמים.
ובכל זאת בניתי משהו.
הייתי מישהי.
אני חושבת שזה אולי החלק שהכי קשה לי להסביר כשאני מדברת על טראומה.
אנחנו רגילים לדמיין קו שמפריד בין "לפני" ל"אחרי": אירוע מתרחש, אדם נפגע, ומאותו רגע הוא נושא את הפגיעה. אבל כשאת לא יודעת שהאירוע התרחש, אין לך קו כזה. יש לך רק חיים. את בונה לעצמך אישיות מתוך פיסות מידע, ממה שיש, ממה שאת כן יודעת.
המטפלת שלי פעם נתנה לזה מטאפורה שממש אהבתי. היא תיארה את זה כמין לוח בלשי עם חוט אדום שמחבר בין אירועים, אין לי ולה גישה אליו, אך מדי פעם תמונה נופלת לרצפה ואז אנחנו יכולות להסתכל עליה ולבנות ממנה סיפור.
זה מה שעשיתי רוב חיי.
נתתי שמות לתכונות שלי שמעולם לא הצלחתי להבין. פיתחתי הסברים.
אני דרמטית.
אני רגישה מדי.
אני לא טובה עם גברים.
אני חייבת להיות בשליטה.
אני לא סומכת על אנשים.
אני מנתחת הכל.
יש לי חרדות.
יש לי הפרעת קשב.
במשך שנים אלה היו עובדות עליי. התכונות שכל בן אדם שהכיר אותי ידע להגיד עליי בעל פה. לא שאלתי אם הן קשורות זו לזו כמו מולקולה כימית מסובכת, או כמו לוח בלשי עם חוט אדום.
בוודאי שלא ידעתי שיום אחד אצטרך לחזור אליהן ולשאול שאלה מפחידה הרבה יותר: כמה מהדברים שחשבתי שהם האישיות שלי היו בעצם דרכים שלמדתי לשרוד משהו שאני אפילו לא זוכרת?
אבל כל זה הגיע אחר כך.
בהלוויה לא חשבתי על הישרדות, על דיסוציאציה או על האישיות שבניתי. לא ניסיתי לחבר נקודות. רק עמדתי בשורה הראשונה והסתכלתי על הקבר.
ראיתי את סבא שלי יורד לתוך האדמה.
ואז קרה דבר שלא ידעתי להסביר.
כמעט מיד אחרי ההלוויה הרגשתי שאני חייבת למצוא מטפלת.
לא ידעתי להגיד למה. הרי לא הייתי מרוסקת ממותו של סבא שלי. להפך: בקושי הרגשתי משהו. לא ישבתי בבית והתאבלתי, לא הסתובבתי עם מחשבות עליו, ובוודאי שלא חשדתי שהמוות שלו פתח משהו שקשור לילדות שלי.
אבל הייתה לי ידיעה אחרת, עמומה ודחופה: אני עומדת ליפול.
וזו תהיה הנפילה הכי קשה שהייתה לי עד כה.
יותר קשה מגיל 16 בו הסתגרתי בחדר במשך שנתיים.
אז חיפשתי מטפלת.
האמת שבחרתי במטפלת הראשונה שענתה לי לווטסאפ. דיברנו בפלאפון וגיליתי שהיא דוברת אנגלית שפת אם – ואני שלומדת ספרות אנגלית וכותבת רק באנגלית מגיל עשר ידעתי שזאת תהיה המטפלת הנכונה.
הלכתי עליה.
ומזל, כי כבר חודש אחרי ההלוויה התעוררתי בלילה לתוך משהו שלא היו לי מילים בשבילו. היום אני יודעת לקרוא לזה פלאשבק סומטי.
בהמשך עשיתי דבר מאוד הגיוני לאדם שלא מבין מה קורה לו: קניתי כרטיס טיסה. אחי גר בלונדון. טסתי אליו.
ברחתי. לונדון לא מחכה לי אבל ידעתי שמה שמחכה לי פה זו תיבת פנדורה שלא הייתי מוכנה לפתוח עדיין.
בראשון הבא הפרק השני: הפלאשבקים
