בוקר טוב, אתה אוטיסט!
זה היה איך שפתחתי את הבוקר שלי. זה חיכה לי בתיבת המייל. דו"ח של 17 עמודים שבא להסביר את הקיום שלי. למה אמיר הוא כזה.
טוב, תגידו לי שכולם היום מקבלים אבחוני אוטיזם, כי כל מוזר לא יכול להיות סתם מוזר. אז בואו נחזור לנקודת ההתחלה, איך בגיל 30 מקבלים אבחון אוטיזם?
אוטיזם זה דבר שנוכח בך מילדות. למשל, הייתי ילד "גולם". מה הכוונה? ראיתם פעם ילד שמניחים אותו בחדר מלא צעצועים והוא פשוט נשאר במקום? זה הייתי אני. לא בכיתי, ולא עשיתי בלגן, ולא הפרעתי לאף אחד. ילד גולם. אבא שלי חשב שזה חשוד, אמא שלי בעיקר הרגישה הקלה. אחרי הכל נולדתי אחרי 2 אחאים טרוריסטים שהשליטו הרס וחורבן בכל מקום שהם נכנסו אליו. אז סוף סוף קצת שקט.
אבל זה לא היה רק שקט. לא זחלתי, היו לי קשיים מוטוריים, ושום דבר בהתפתחות שלי לא היה פשוט תקין. לא קראתי עם כולם ולא כתבתי עם כולם. בגן הייתה לי גננת שיח ובכיתה א' המורה בתיה איימה לשלוח אותי לחינוך מיוחד. לא היו לי חברות. היו לי כמה חברים. תמיד הסתדרתי עם בנים יותר טוב מעם הבנות. הבנות דיברו בשפה שהייתה לי זרה. בכיתה ד' שלחו אותי לחוג מיומנויות רגשיות לילדים. כאמור, לא היו לי חברות. אחרי שנתיים בחוג הזה פיתחתי כמה חברויות סימבוליות.
אז איך לא קיבלתי אבחון??? אני מקרה קלאסי של אוטיזם. אוטיזם מהסוג שמאובחן מוקדם. עם קשיים התפתחותיים.
קודם כל, פעם לא ידעו לזהות אוטיזם. ידעו לזהות תסמינים. ידעו להפנות אותי להתפתחות הילד ולהגיד שיש בעיות במוטוריקה העדינה והגסה. אבל לא ידעו לעשות 1+1=2. גם אבחונים ללקויות למידה חמורות ול-ADHD שלי לא קיבלתי עד גיל 25.
דבר שני, גדלתי בחינוך החרדי, שם המודעות הייתה אפילו פחותה יותר מבחברה הכללית. למרות שלא הצלחתי לקרוא ולמרות קשיים באיות ובמתמטיקה, מעולם לא קיבלתי אבחון ללקויות למידה. אחת המורות שלי בכיתה א' הייתה יותר קשישה מהמדינה. מבחינתה, כל בעיה יכלה להיפתר על ידי איומים וצעקות.
דבר שלישי, הייתי חכם ועם זיכרון משמיעה. לחלק מהאנשים יש זיכרון צילומי, לי יש שמיעה צילומית. אני זוכר משפטים שלמים ומתי ואיפה הם נאמרו. במקום ללמוד ממחברות למדתי מהזיכרון שלי, וזה עבד עד שזה הגיע למתמטיקה, שם היו לי יותר מלקות למידה אחת וכבר לא יכולתי לפצות.
דבר רביעי, אנשים ממין נקבה כמעט לא קיבלו אבחוני אוטיזם פעם. רק שתדעו, העלייה העולמית באבחוני אוטיזם בעת הזו קשורה בין היתר לעלייה באבחוני אוטיזם בנשים, וכן, גם טרנסים.
אבל כמה אפשר להחזיק מעמד כשהקיום שלך מפצה ומפצה ומפצה עוד קצת? גם הגאון הגאוני ביותר יכול להישבר. ואני לא גאון גאוני. אני רק קצת חכם. ואני נשברתי. פגעתי בעצמי, הייתי בדיכאון, היו ימים שלמים שלא יצאתי מהמיטה. הרגשתי קשיש בגיל 16. כל העולם היה על הכתפיים שלי. ועם כמה שיש לי כתפיים רחבות, בשלב מסוים קרסתי.
את האבחון הראשון שלי קיבלתי בגיל 18 – פוסט טראומה מורכבת. תקיפה מינית. הפוסט טראומה שלי הייתה קשה וסוערת כי היא נבנתה על שנים של סבל, ואנשי המקצוע שפגשתי היו עסוקים בלהשאיר אותי בחיים. בדרך למדתי מיומנויות תקשורת שסייעו לי מאוד, כמו DBT. אבל בסופו של דבר, תמיד היה ברור לכולם שיש משהו ברקע ולא היה ברור מה.
בגיל 29, אחרי חתונת חטף ליד המיטה של אבא שלי, בימיו האחרונים (כן, החיים שלי יצאו מתוך אגדת ילדים גרמנית), עברתי עם בעלי הטרי לצפון. ושם השתנו לי כל החיים. כי בצפון לא היו אנשי מקצוע שהכירו אותי והפסיכיאטר שליווה אותי עשור התחלף. הפסיכיאטרית החדשה שמעה את ההיסטוריה שלי ושאלה בפליאה: "אמיר, אין לך אבחון אוטיזם?" אחר כך היא הפנתה אותי למרפאת בריאות הנפש וגם שם היו כזה: חשד גבוה לספקטרום האוטיסטי.
אז אחרי שנה שהסתובבתי בעולם בתור האוטיסט של שרדינגר, הופניתי לאבחון ברווחה. התעקשתי לעבור אבחון ברווחה ולא באופן פרטי כי הוא נחשב קשוח יותר מאבחון פרטי. וידעתי שיהיו הרבה אנשים שיחקרו אותי אם אני אספר שאני אוטיסט וישאלו "מי איבחן אותך?" אז אמרתי, אם אני אוטיסט אני רוצה לקבל אבחון ממקום שאף אחד לא יטיל ספק באבחון שלו.
וככה מצאתי את עצמי, אחרי תהליך ארוך של אבחונים על ידי שלושה אנשי מקצוע שונים, מתעורר בבוקר אחד, בן 30 ועם אבחון אוטיזם.
יש לי הרבה שאלות פתוחות, כמו מה רמת האוטיזם שלי? לאילו שירותי תמיכה אני אהיה זכאי עכשיו? על כל אלו יענו לי בשיחת סיכום שעוד לא התרחשה. וגם הייתי רוצה לספר לכם על התהליך עצמו. אבל עכשיו אני רק רוצה להיות שמח אחרי שנים רבות של סימני שאלה, ספקות ותחושות של חייזרות חברתית.
