מדי שנה מתכנסים תלמידים מבתי ספר לחינוך מיוחד ברחבי הארץ לאירוע יוצא דופן: כנס מחולות שבו ילדים עם מוגבלויות מורכבות רוקדים יחד, כל אחד בהתאם ליכולותיו ועם ההתאמות הנדרשות לו.
באירוע אין כמעט נאומים, אבל ההתרגשות ניכרת בכל פינה. חלק מהתלמידים רוקדים באופן עצמאי, אחרים לצד מורים, תומכי הוראה או חברים שמסייעים להם. המשותף לכולם הוא הרצון להשתתף.
הכנס, שמתקיים כבר תשע שנים, החל כיוזמה מקומית של בית הספר אגם ברעננה וכיום משתתפים בו תלמידים מ־42 בתי ספר לחינוך מיוחד. לאורך השנים הוא התרחב לארבעה מוקדים: רעננה, ראשון לציון, חדרה והוד השרון. גם בשנת הלימודים הנוכחית צפוי הכנס להתקיים, בסביבות יוני 2027.
מאחורי היוזמה עומדת אופיר שינוטר לזר, מורה לחינוך גופני והידרותרפיסטית בבית הספר אגם, שהחליטה להביא את אהבתה לריקודי עם גם לתלמידים עם מוגבלויות מורכבות. מי שנתנה לה את ברכת הדרך הייתה אפרת ויינברג, מנהלת בית הספר לשעבר, שפרשה לגמלאות לפני שלוש שנים.
"חלק מהמדיניות הניהולית שלי היה הרצון שכל מורה שרוצה יגשים את החלומות שלו", מספרת ויינברג. "אופיר מאוד אוהבת את התחום של ריקודי עם, אז נתתי לה את ברכת הדרך. הרעיון קסם לי: חבורה של תלמידים שרוקדים ביחד עם התאמות".
"לא רציתי שהילדים יישבו כל היום"
עבור ויינברג, ריקודי העם היו חלק מתפיסה חינוכית רחבה יותר, שנועדה להכניס פעילות גופנית לחיי היומיום של התלמידים, המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בינונית עד קשה או עם מוגבלויות פיזיות.
"אורח החיים של ילדים עם מוגבלות הוא מאוד יושבני", היא מסבירה. "ניסיתי לדאוג שלפחות בבית הספר, חמישה ימים בשבוע, יהיה להם משהו שקשור בחינוך גופני. אז היו להם ארבע שעות של חינוך גופני במקום שעתיים ובשעה החמישית היה משהו אחר. אחד הדברים היה התוכנית לריקודי עם לקראת הכנס".
לדבריה ולדברי אופיר, הבחירה בריקודי עם לא הייתה מקרית. "בריקודי עם יש משהו נורמטיבי וישראלי. זה ריקוד שרוקדים ביחד, במעגלים או בשורות", הן מסבירות.
הכנס הראשון אורגן בשיתוף כמה מורות מבתי ספר אחרים והשתתפו בו חמישה בתי ספר בלבד. "הכנס הראשון היה מאוד מרגש", נזכרת אופיר.
עם השנים התפשטה היוזמה ומספר בתי הספר שביקשו להשתתף הלך וגדל. אלא שההצלחה הביאה איתה גם אתגר: איך מקיימים אירוע גדול עם תלמידים שחלקם מתקשים להתמודד עם התכנסות ממושכת?
המנהלת הנוכחית של בית ספר אגם, מיטל כהן אור, הציעה פתרון. "יש הרבה בתי ספר לחינוך מיוחד שרוצים להשתתף בכנס, אבל הילדים לא יכולים להתרכז ליותר משעה או מקסימום שעה ורבע", היא מסבירה, "אז נולד הרעיון לפצל את הכנס למספר מוקדים. כיום הוא מתקיים בארבע שלוחות, כשהמרכזית שבהן אצלנו בבית הספר ".
שעתיים וחצי באוטובוס בשביל כמה דקות ריקוד
ההשתתפות בכנס דורשת הכנה ממושכת. לאורך שנת הלימודים מקדישים התלמידים שעה שבועית ללימוד ריקודי עם והמורות מתאימות את התנועות ליכולותיהם. כדי למנוע כפילויות בין בתי הספר, הריקודים מתוכננים מראש בתיאום עם אופיר. "לפעמים אני עושה את הכוריאוגרפיה, לפעמים מורות אחרות עושות", היא מספרת.
לא כל המורות שמובילות את ההכנות מגיעות מעולם המחול. אופיר מספרת על מורה מבית ספר בירושלים שפנתה אליה כדי ללמוד כיצד להתאים ריקוד לתלמידים עם מוגבלויות מורכבות. "ליוויתי אותה שנה שלמה בתכנון הריקוד עבור התלמידים שלה. היא התייעצה איתי איך לבצע התאמות", היא נזכרת.
ביום הכנס יצאו התלמידים מירושלים באוטובוס לנסיעה שנמשכה שעתיים וחצי. הם איחרו לפתיחה, אבל לא ויתרו על ההשתתפות. "הם לא הגיעו לפתיחה אלא לריקוד השלישי", אומרת אופיר, "אבל הם רקדו והיה מאוד מרגש. היה להם עד כדי כך חשוב להגיע לכנס שב-10:37 הם הגיעו אחרי נסיעה בהסעה של שעתיים וחצי".
בכל שנה נבחר לכנס נושא אחר וסביבו נבנים הריקודים. בין הנושאים שנבחרו לאורך השנים היו שירי להקות צבאיות ושירי "נוף ילדותי".
לדברי כהן אור, ההשתתפות אינה מוגבלת לתלמידים בלבד. גם המורות האחרות וגם תומכי ההוראה משתתפים. "כל תלמיד מקבל את ההתאמות הנדרשות לו. לפעמים הוא רוקד לצד תומך הוראה ולפעמים עם חבר שיכול לעזור".
היא מוסיפה כי הריקודים מחברים גם בין אנשי צוות מרקעים תרבותיים שונים. "יש גם אנשים מתרבויות אחרות שלא מכירים את השירים ועדיין אוהבים להשתתף בכנס ומתרגשים ממנו מאוד. כך שהכנס מהווה גשר רב־תרבותי".
מה הריקוד עושה לתלמידים
בשביל ויינברג, הכנס הפך להרבה יותר מאירוע שנתי. לאחר פרישתה מניהול בית הספר היא החליטה לחקור את השפעתו על התלמידים ועל הצוותים החינוכיים. במסגרת המחקר, שפורסם בכתב העת "בתנועה", היא הפיצה שאלון אנונימי בקרב אנשי חינוך שהשתתפו בכנס בעבר או מעורבים בו כיום.
52 אנשי חינוך השיבו לשאלון. לדבריה, רובם המכריע סברו כי ריקודי העם מעודדים השתתפות בקבוצה ומצמצמים התנהגויות של התבדלות.
הממצאים משקפים את התרשמותם של אנשי החינוך שהשיבו לשאלון ומחזקים בעיני המארגנים את התחושה שהכנס מעניק לתלמידים הזדמנות משמעותית לחוויה קבוצתית.
"האבא והבת רקדו יחד"
אחד השינויים הבולטים לאורך השנים הוא המעורבות הגוברת של ההורים. "בהתחלה כמעט לא הגיעו הורים", מספרת ויינברג. "לא הבנתי למה. הרי הילדים שלהם משתתפים בכנס".
גם כהן אור נתקלה בתופעה, אך לדבריה בשנים האחרונות חל שינוי. "אני רואה שמשנה לשנה יותר ויותר הורים מגיעים. באסיפת ההורים האחרונה הדגשתי את החשיבות של הכנס. אמא אחת אמרה כמה היה לה מדהים לראות את הבת שלה משתתפת בכנס". לדבריה, אחת האימהות אף הציעה להביא את סיפור הכנס לידיעת קוראי שווים.
אופיר זוכרת במיוחד רגע אחד שבו הורה הפך לחלק מהריקוד עצמו. "עשינו כנס על שלום. רצינו לרקוד לצלילי השיר 'המלחמה האחרונה' של יהורם גאון. בהתחלה אחת הילדות רקדה עם המורה. אחר כך שאלנו אם היא רוצה לרקוד עם אבא שלה. האבא הסכים מיד".
מה שקרה אחר כך נחרת בזיכרונה. "היה מאוד מרגש לראות אותם רוקדים בכנס. גם האבא וגם הילדה מאוד התרגשו".
החלום: להגיע לעוד בתי ספר בארץ ובעולם
הכנס ממשיך להתפתח גם מבחינה ארגונית. המארגנות מבקשות להודות לעיריית רעננה על תמיכתה, ובכלל זה העמדת אולם ללא תשלום לרשות בתי הספר, ולמשרד החינוך על תרומתו הגדולה לכנס. לדברי אופיר, השנה הצטרף ליוזמה גם ארגון המרקידים הארצי. "אני רוצה להודות לאייל עוזרי, ראש ארגון המרקידים הארצי, שסייע לשלוחות שהיו זקוקות לכך במציאת מקום לכנס. כולי תקווה ששיתוף הפעולה יתעצם", היא אומרת.
אחרי תשע שנים, ארבע שלוחות ועשרות בתי ספר משתתפים, אופיר כבר מסתכלת קדימה. החלום שלה הוא להרחיב את היוזמה לבתי ספר נוספים, לא רק בישראל אלא גם בעולם. "החזון הוא אינסופי", היא מסכמת בחיוך.
