מאת יובל רן
אני חי ועובד בשטח הטראומה והטיפול כבר שנים רבות. לצד ניסיון שרכשתי כמטפל וכעובד סוציאלי עם אנשים עם מוגבלויות וכסגן מנהל בחינוך המיוחד, אני נושא איתי גם סיפור חיים מורכב של אובדן אם בגיל צעיר ופגיעות מתמשכות לאורך שנים.
ההתמודדות האישית שלי עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) הייתה מסע יום יומי של הישרדות – התמודדות עם הצפות רגשיות עוצמתיות, פלאשבקים, הימנעות ותחושות אשמה וחוסר אונים שקשה להסביר במילים. מהתהומות הללו נולדה הבחירה לפעול למען האחר, מתוך הבנה עמוקה של הכאב.
הציבור הרחב רגיל להכיר פוסט טראומה (PTSD), שמתאפיינת בתסמינים של חוויות כמו פלאשבקים, הימנעות ותחושת איום ועוררות מתמדת. לעומת זאת, לפי הגדרות ארגון הבריאות העולמי (ICD-11), פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) כוללת מעבר לתסמינים הללו פגיעה עמוקה ומורכבת בשלושה ממדים נוספים: קשיים משמעותיים בוויסות הרגשי, תחושת ערך עצמי ודימוי עצמי שליליים וקשיים מתמשכים במציאה ויצירה של מערכות יחסים מיטיבות. כשצופים ברשתות ובתוכניות הטלוויזיה נחשפים בצדק לעיסוק נרחב בפוסט טראומה או בהלומי קרב, אך פוסט טראומה מורכבת נותרת כמעט ללא כל ייצוג או הדהוד ציבורי.
החיבור הכפול הזה בין הראייה המקצועית שלי את מערכות הרווחה לבין החוויה האישית כמתמודד, לא מאפשר לי עוד להמשיך ולשתוק מול המציאות השקופה שבה חיים אלפי ישראלים.
כשמדברים על שבי, הלב כולו נקרע ונמצא עם החטופים מאסון שבעה באוקטובר כמו גם עם שורדי הנובה והמלחמה. אנשים יקרים אלה הם אחים ואחיות שלנו וחלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו באופן טבעי, ובעקבות האירועים הטראומתיים הממושכים והקיצוניים שחוו רבים מהם מתמודדים כיום עם פוסט טראומה מורכבת.
מתוך כבוד ויראה מוחלטת לסבלם, מבורך ומוצדק שהמדינה מעניקה להם מעטפת טיפולית, מתחמי מרפא ותקציבים ייעודיים. אך דווקא על רקע זה בולטת האפליה הצורמת והתיוג הממסדי. המדינה בוחרת לקחת חסות ולהעניק מעטפת מתוקצבת וזוכת קונצנזוס רק כאשר הפגיעה מיוחסת לאירוע לאומי או ביטחוני מסוים.
מנגד, היא מפקירה לחלוטין את אלו החווים שבי נפשי מתמשך בעקבות פגיעות בכתות, אונס ופגיעות מיניות, אלימות מתמשכת והזנחה הורית קשה ועוד. אנשים אלה שורדים תסמינים זהים וקשים מאוד מדי יום, אך בגלל היעדר הכרה רשמית וממוסדת הם נותרים ללא כל מענה, ללא גב מערכתי ובשבי פנימי בודד בתוך ביתם.
הפער הזה מתורגם באופן ישיר לחסמים קשים ביומיום של חברי הקהילה, המתמודדים עם חוסר סובלנות בוטה ושיפוטיות במרחב הציבורי גם כשהם מבקשים לממש זכויות בסיסיות – פטור מתור בחנויות וברשתות, כולל בעת צורך בקבלת תרופות, ואף בגישה לטיפולים נפשיים פרטיים מסובסדים וארוכי טווח. במגזר הציבורי, זמני ההמתנה לטיפולים עשויים להגיע לשנה או לשנתיים. גם לאחר תחילת הטיפול, הוא מוגבל בזמן, ולכן רבים אינם מצליחים להיעזר בו כעוגן לחיים שאחרי התופת שעברו.
הפער ניכר גם בהסתייעות בכלבי שירות חיוניים שמוקצים כולם לטובת אחינו ואחיותינו מהנובה וכוחות הביטחון המתמודדים עם הטראומה, אך המדינה לא מתקצבת מעבר לכך גם עבור אלה שנשבו כאן בגבולות ישראל.
בנוסף, קיים מחסור זועק במענים הולמים בעלי רגישות מגדרית, החל מגברים ונשים המתמודדים עם פגיעות טראומתיות מורכבות ואף ללהט"בים המתמודדים עם טראומה מורכבת וזקוקים למרחבים בטוחים ומותאמים.
מעל הכל מרחפת בעיית הפיקוח והבקרה. המדינה מפקירה את השטח ואין כיום פיקוח מספק על איכות הטיפולים ואנשי המקצוע המציעים את שירותיהם למתמודדים הפגיעים ביותר.
מאחר ש־CPTSD עדיין אינה מוכרת רשמית בישראל, אין לגביה נתונים סטטיסטיים נפרדים. עם זאת, הערכה המבוססת על נתונים ממחקרים בנושא PTSD וטראומה מורכבת מצביעה על כך שכ־40%–50% מהמתמודדים מדווחים על מחשבות אובדניות במהלך חייהם וכ־20% מדווחים על ניסיונות אובדניים. בקרב המתמודדים עם CPTSD הפגיעה הקשה בוויסות הרגשי וחוויית השבי הנפשי המתמשך מובילות, לפי ההערכות הקליניות, לשיעורים גבוהים אף יותר. היעדר ההכרה והמענה הממסדי הופך את המצוקה לסכנת חיים יומיומית.
הקהילה הצומחת של "פוסט טראומה מורכבת ישראל" קמה בדיוק מתוך החלל המדמם הזה כדי לתת קול, בית ושייכות למעל 10,000 חברות וחברים שנמאס להם להיות שקופים. איננו יכולים עוד לעמוד מנגד כשאנשים רבים מדי מתמודדים לבדם מול הסורגים השקופים של הנפש!
אנו זועקים אליכם – הציבור הרחב, עמותות, ארגונים, אנשי הטיפול והרפואה ומקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת: אל תפנו את המבט! הצטרפו אלינו למאבק, קחו חלק בעשייה והילחמו איתנו כדי להבטיח שכל אדם המתמודד עם פוסט טראומה מורכבת יקבל את הזכות הבסיסית לשיקום, לחמלה, לרווחה נפשית ולחיים של כבוד ומשמעות. היענו לקריאה ויחד נשנה את המציאות!
הכותב הוא עובד סוציאלי, מתמודד ומנהל מוביל בקהילת "CPTSD ישראל"
