בושה אחזה בי למקרא הספר "המוח שלי ואני" שכתב דורון נשר, מכוכבי הטלוויזיה והרדיו הגדולים של שנות השמונים והתשעים, איש מילה בכל ז'אנר אשר יהיה. בספר כותב נשר על האירוע המוחי בו לקה ועל תהליך ההשתקמות שלו, ואני השפלתי מבט ורציתי רק להתנצל בפני מישהו.
כנכה שמתמודדת עם הפרעות אכילה, הרגשתי מפונקת. מביאה את עצמי למצב שהגוף כל כך חלש, בעוד המוח יורה ויורה מחשבות כל היום. לעומת זאת, נשר, שלקה באירוע מוחי על לא עוול בכפו, מצליח להתמודד עם הריסות חייו באומץ ובכנות. שנינו כואבים, אבל אני, לצערי, מקבלת את מתנת החיים כמובן מאליו. הוא לא.
בסוף אוגוסט 2012, כשהיה בביתו, עבר נשר אירוע מוחי קשה. הוא הובהל לבית החולים, הרופאים הצליחו להציל את חייו, אבל רבות מיכולותיו נפגעו קשות. כעבור שלושה שבועות הוא הועבר לבית החולים לוינשטיין, שם החל מסע שיקום ארוך ומייסר, שנמשך למעשה עד היום.
"אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות, כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש", מתאר נשר בספר את הלילה הראשון בבית לוינשטיין, "בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף". המילים שלו הן מאוד שלו. אותו כישרון שבזכותו בלט לפני שנים בעולם התקשורת, מאפשר לו עכשיו לכתוב את עצמו ואת משבר חייו.
על "המוח שלי ואני" הוא עמל שמונה שנים. מדובר ברומן אוטוביוגרפי שמתחקה אחרי כל מה שעבר במשך השיקום. הקשיים העצומים שעמדו בפניו, אובדן יכולות התנועה והתקשורת, ושאלת השאלות: האם זה בכלל אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, או במילים אחרות – האם ניתן לשוב לחיקה של המילה אחרי שאבדה באותו אירוע מוחי.
בספרו נשר הוא כמו ולד שנולד לתוך חליפת אסטרונאוט, מנסה להבין מהם גבולותיו ומהו העולם. זהו ספר פילוסופי על משמעות החיים וממה הם מורכבים, והוא חובה לכל אדם עם מוגבלות, שמתמרן במאמץ סזיפי בין החיים בחוץ וחובות המציאות לבין ויתור והתרפקות על האובדן והכאב.
אותה התרפקות מקבלת ביטוי בגעגוע/התמכרות של נשר לאשפוז. "יש לי קטע חדש בראש", הוא כותב, "קשה להסביר. פתאום יש לי מין געגוע לשיחה בפאזה אחרת שהייתה עליי בתקווה בבית לוינשטיין, ואני שם לב שזה עבר". את עולם הנכים הוא מתאר לעיתים כתחרות מי נכה יותר ומי פחות, כאילו הייתה הנכות אולימיפאדה של מסכנות. הוא גם לא חוסך שבטו מהמערכת המטפלת בנכים ונוגע גם בנושא קצבאות הנכות.
במהלך הקריאה יכולתי לשמוע בראשי את קולותיה של אימי. "ראית ראית את הראיון של דורון נשר ב'עובדה'? ראית איך הוא נלחם על החיים? הוא בא לו מן אללה, מסכן. את עושה את זה לעצמך". שנים של אשפוזים, של ניסיונות חוזרים ונשנים לחבר מילים, לחזור ליקירותיו, לשפחות שמחברות אותו לעולם. מחבר , נכשל ומנסה שוב. ומה אני?
קראתי את הספר בתחושת חנק. לא יכולתי להניח אותו מהיד. כל יום ספרתי כמה עמודים עוד נשארו לי, כמו נידון למוות, שמצד אחד רוצה כבר לעבור את זה, ומצד שני מבקש לעצמו עוד יום אחד בחיים. בין הלהיות או לא להיות, נשר מגייס כוחות מעצמו ומהמשפחה, וגם מבין את עוצמתו של ההומור כתרופה מצילת חיים.
ומה איתי? גם יש לי את המילים, ואני אעשה הכל לא לאבד אותן. הן פה מתחתיי, מעליכם. הם פה כל הזמן, המילים והחיים וצירופי המקרים. ואיכשהו, דווקא עכשיו, בתקופה קריטית בחיי, בבחירה בין להיות נכה אומללה או לקחת את עצמי קדימה ולדבוק בתפריט של הדיאטנית, הספר הזה הגיע לידיי. תודה לאל. כן, לפעמים התודה הזו היא תרופה. את זה לימד אותי נשר.
או כמו שהוא כותב בסיום: "אני מבקש להגיד כמה דברים על הכאב הנורא של המילים הנבראות. על הכאב של המילים כשהן נוצרות, שהן מבקשות את הדרך החוצה. אני רוצה לומר תודה על הדרך שלמדתי מחדש".
