שלשום, 4 בפברואר, העלה האלוף במיל’ דורון אלמוג פוסט בפייסבוק לזכרו של בנו ערן ז”ל, במלאת 15 שנה למותו. ערן, שהתמודד בחייו הקצרים (נפטר בגיל 23) עם אוטיזם ומוגבלות שכלית, היה ההשראה לפרויקט חייו של אלמוג האב – הקמת הכפר השיקומי “עלה נגב נחלת ערן”, הקרוי על שמו של הבן. דווקא על רקע האירועים האחרונים המטלטלים את קהילת המוגבלויות בישראל, ובראשם ההתעללות המזעזעת שנחשפה במעון “בני ציון” בראש העין, הטקסט הזה חשוב כל כך.
מאת דורון אלמוג
חמש עשרה שנים בלי ערן.
השבוע שלפני האזכרה החמש עשרה שלך עוטף אותי במתח גדול. כמו לפני בחינת חיים גורלית. כל שנה אותו דבר. כל שנה אותו חשבון נפש לקראת הטקס הקצר ליד הקבר שלך. כל שנה חשבון הנפש נוקב יותר והבחינה קשה יותר, ילד חידות שלי. כמו לטפס בכל הכוח על הר גבוה בלי לראות את פסגתו.
כשנולדת, קראנו לך ערן. כמו לאחי ערן שלא שב מהמלחמה. כמו לאחי ערן שנשאר מדמם בשטח שבוע ימים עד שחולץ ללא רוח חיים. ואתה, בני האהוב, בחרת להיכנס לתחנה האחרונה בחייו של ערן אחי. למקום של הפצוע המדמם בחברה. למתוח את שבעת ימיו המדממים במשך 23 שנה. להיות תיבת תהודה ענקית למקומו של החלש ביותר. להדהד באוזניי כמו סופת רעמים מתגלגלת, בלי לומר פעם אחת אבא. בלי ליצור קשר עין. לחנך אותי בדממה צועקת. להפוך אותי לאיש אחר.
אני, שגדלתי להורים שחינכו אותנו להאמין שבלי כוח ועוצמה לא נשרוד במזרח התיכון. שאין מקום לחולשה. שאף פעם לא בוכים. שנושכים שפתיים וממשיכים קדימה. שצריך להיות נכון תמיד להקריב את חיינו להגנת המדינה היהודית היחידה בעולם. שאין דבר יקר יותר ממדינת ישראל, ועבורה צריך להיות חזק. מאוד חזק. כל הזמן חזק. שאין מקום לחולשה ולחלשים. אפילו לא לשנייה אחת. “להיות מברזל” כמו שאבא שלי אמר עד הדקות האחרונות של חייו, גם כשהחולשה נשקפה מכל איבר בגופו.
ופתאום אתה הגעת לעולם להסביר לי מה מקומה של החולשה. “כן, אבא יקר”, אמרת לי ללא קול, “בלי להבין את מקומם של החולשה והחלש בחברה, פשוט לא תהיה בן אדם. לא יעזרו לך כל מערכות הנשק המתוחכמות, הסייבר והטילים החכמים. אם לא תדע מה מקומו של החלש, פשוט לא תשרוד. בלי להבין את החלש ולהעניק לו אהבה ואיכות חיים, אבא יקר, תמצאו את עצמכם מהר מאוד במחוזות האגו, השררה ומלחמות הכוח. משם הדרך תהיה קצרה לאובדן צלם אנוש. הסטארט אפ ניישן תתפרק, אבא יקר שלי. אתם תמשיכו לשקר. לומר ‘והדרת פני זקן’ ולהביא פיליפינים שיטפלו בקשישים, או להשאירם מוקפים בעליבות ובדידות בבתי אבות.
“תמשיכו לומר ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ ולסגור ילדים כמוני במוסדות נוראיים. לומר ‘ואהבת לרעך כמוך’ ולהעניק אהבה רק לחזקים ולבריאים. לומר ‘לא משאירים פצועים בשטח’ ולהתעלם מקול צעקתם הגוועת כשהם לבדם, בבית.
“אבא יקר שלי, באתי לאוויר העולם לזמן קצר כדי ללמד אותך להתבונן במציאות מהמקום שלי. מהמקום של החלש ביותר. הכפר הנושא היום את שמי הוא מקום יחיד סגולה לאהבת אדם באשר הוא אדם. זה לא מספיק אבא יקר שלי. זה לא מספיק רק ללמד בני יהודה קשת. צריך ללמד גם אהבה. הגעתי לאוויר העולם, אבא, לזמן קצר כדי ללמד אותך את מה שהוריך, דור מגש הכסף, החביאו מתחת לשטיח. ללמד אותך לנתץ את חומות הבושה והדעות הקדומות.
“אז תמלא את בית האבות בגני ילדים ובתי ספר. תקיפו את הקשישים והחלשים בנוכחות והתנדבות מתמדת. תשלבו כמה שיותר אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה. תיתנו לנכה, לפצוע ולמוגבל מעמד של כבוד. באתי לעולם לזמן קצר, אבא יקר שלי, כדי ללמד אותך את העוצמה שבחולשה.
“כי רק כשבאמת תבינו זאת, תתחילו לצעוד בדרך לחברת מופת. תמשיך להיות לי לפה, אבא יקר שלי. למען הפצועים, הנכים והמוגבלים. למען עתיד של תקווה”.
