מאת אודי הלר
זהו סיפורם של אלו שלא חששו ללכת נגד, והצליחו. הם היו חמישה חיילים על הרצף האוטיסטי שהתקבלו לקורס "מגן בסייבר" היוקרתי של האקדמיה למקצועות המחשב (בסמ"ח) של צה"ל; שניים מתוכם הגיעו למעמד של מצטייני קורס, חמישה מתוך 80 משתתפים, שניים מתוך שישה מצטיינים בסך הכל. במחזור השני של תוכנית "תתקדמו" חמישה חיילים כבר התקבלו לקורס תכנות. לא יכול להיות הישג גדול יותר.
אנחנו, האוטיסטים, מפחדים ממאבקים ציבוריים ומכל מה שעלול להתפרש כלא מקובל. אנחנו עוד יותר נרתעים ממאבקים בארגונים גדולים כמו הצבא, אולי כי אנו חשים שעושים לנו טובה גדולה. דווקא בגלל זה הצלחתה של תוכנית "תתקדמו" אינה מובנת מאליה. הרשות שניתנה מאת הריבון להגשים משאלות של ילד או ילדה שכל החיים שלהם עמוסים בחלומות על להיות משמעותיים, להיות נראים, להיות שווים, להיות, עומדת למבחן יום יום, שעה אחר שעה.
הצלחה זו היא תוצאה של מאבקים בלתי מתפשרים מצד אלו שלא ויתרו, שהעזו לחלום אל מול השאננות החזקה מהם, נגד אלו שאמרו יהיה בסדר, נגד אלו שאמרו שיש להם "עוד פרויקטים על הראש", נגד אלו שהטילו ספק בכשירותם ושיותר טוב שילכו לעמותה, נגד אלו שאמרו שקשה מדי להתעסק עם אוטיסטים, נגד הפוליטיקה של הנראות הריקה ממעשים, נגד אלו שהעדיפו לקדם את מי שמשלהם ולא את השונה, נגד אלו שחושבים שאפשר להתעלם מאיתנו ולא לתת לנו מקום.
המכתב המרגש של המחנך מבית הספר
"צה"ל הודיע לי שהוא לא רוצה אותי, קיבלנו מכתב עם פטור מהצבא", מתאר גיא, אחד מאותם שני מצטיינים, את ההלם ותחושת האכזבה שפקדה אותו. זאת, למרות שסיים את כיתה י"ב בהצטיינות במגמת 10 יחידות לימוד במחשבים, 5 במתמטיקה ו-5 בפיזיקה. גם א', חברו למחזור ולקורס, קיבל פטור אוטומטי מהצבא. גם הוא סיים את לימודיו במגמת 10 יחידות בהנדסת תוכנה ומדעי המחשב, 5 במתמטיקה ו-5 בפיזיקה.
"הרגשנו שקופים ושאנו צריכים להילחם בצבא על מנת שבננו יוכל לשרת את המדינה", מתארת אימו של א' את הניסיון לקבל פרופיל 45 ולעבור צו ראשון בלא התאמות. קצינת בריאות הנפש אמרה להם כי השיבוץ ייעשה על פי צורכי הצבא, ואלה אינם מבטיחים התחשבות ברצון לשירות משמעותי בהתאם לכישוריו של א'.
בצר לה בחרה המשפחה להמשיך בפטור משירות ביטחון ופנתה לתוכנית "רואים רחוק". רצו המזל וציר הזמן והמשפחה התוודעה לתוכנית "תתקדמו" של אגף כוח האדם, שאך זה נולדה והחלה צעדיה לקראת גיוס צעירים עם אוטיזם בפרופיל גיוס רגיל. א' לא היסס והתקבל לתוכנית. ב-28 ביולי התגייס לצה"ל בתחושת הישג אדירה.
אימו מתארת כי בתחילת הדרך היה לו מאוד קשה, אך הוא היה נחוש להצליח ולהתמודד, השתמש בתחבורה ציבורית והגיע לבסיס הטירונות וממנו לבד וללא צורך בהסעות. לדבריה, העובדה שהלינה בטירונות הייתה מדורגת ומותאמת סייעה לא' עם הקושי בניתוק מהבית והחברים, ובעזרת מערך של תמיכה והכלה מצד המפקד והחונכת הצליח להתמודד ועבר את הטירונות בהצלחה.
בהתחלה הוא שובץ לקורס בודק תוכנה, למרות שרצה להתקבל ל"מגן בסייבר". אכזבתו המרה ניכרה היטב לאחר קבלת השיבוץ. פנייה חוזרת של הוריו אליי הובילה לראיון אישי וחריג בפני מפקדת בסמ"ח, אותו א' עבר בהצלחה והתקבל לקורס שכל כך רצה. הוא הצטרף באיחור, השלים את החומר הנלמד ובסיום הקורס שובץ ליחידת ממר"ם. המחנך שלו מבית הספר כתב לו: "אתה לוחם, אתה אלוף, תמיד ידעת להסתכל קדימה ולהרים את הראש. הכרתי תלמיד ואדם מדהים, היה כיף לראות אותך כל בוקר ולצחוק מהבדיחות שלך. אתה ממלא אותי באהבה ורגש, אתה נער אהוב ומיוחד".
אל תסתכלו על איך אתם היום, תחשבו על מחר
אני משוחח עם הרבה הורים וצעירים על הגיוס, שומע מהם הרבה הסברים "למה לא" וחששות דוגמת "הוא עוד לא מספיק עצמאי", "אני דיסלקט", "הוא יודע קרוא וכתוב ברמה של כיתה ב'", "הוא תמים ולא מבין מתי מנצלים אותו", "אני חושבת שהוא לא בתפקוד כל כך גבוה" ועוד; שלל הסברים שמקורם בתחושת פחד מחוסר מסוגלות למשהו חדש ולא מוכר. תופעה זו מקורה במה שאני מכנה "תפיסת מוגבלות עכשווית", בהמשלה מתופעת "אושר עכשווי", אותה תיאר פרופ' דניאל כהנמן; אותו קושי לדמיין את עצמנו בעתיד בצורה אחרת, במצב שונה.
אני רוצה להציע גישה אחרת. בואו נדבר על התפתחות. איפה נרצה להיות עוד שנה, עוד שלוש שנים. כל אחד מאלו שהשתלבו בתוכנית "תתקדמו" חשב קדימה. לא התמקד במה שמגביל אותו היום, כי אם במטרות שלו לעתיד. הם ישנו בבסיס, התאמצו מבוקר עד ערב, לא ויתרו לעצמם וידעו לגייס תמיכה היכן שצריך. זה עובד כמו במטה קסמים, "ואז מגלים שהשמיים אינם הגבול, הם רק נקודת המוצא". כך אומר שקד, מצטיין נוסף של תוכנית "תתקדמו", המשרת באמ"ן.
אין חלוציות גדולה ואין ציונות אמיתית יותר מאשר לתרום לגיוסם המלא של צעירים נפלאים על הרצף כאזרחים שווי זכויות והזדמנויות. למרות ההצלחות, קיומה של תוכנית "תתקדמו" אינו דבר מובן מאליו. אני מקווה שכל ההורים ימשיכו לתרום וגם לדרוש את נוכחותם של ילדיהם, נציגי הקהילה האוטיסטית, בתפקידים משמעותיים בצה"ל, ואם צריך גם לעמוד ולהתעקש מול מקבלי ההחלטות. או ברוח הדברים שנשא (בנסיבות אחרות לחלוטין) לפני שנים רבות הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין: "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו".
אודי הלר, סרן במיל' ואדם על הרצף, הוא יוזם תוכנית "תתקדמו" לשילוב אוטיסטים בתפקוד עצמאי בשירות מלא בצה"ל
עוד בנושא:
