מאת מאירה ברנע גולדברג
כאמא לילד מיוחד אני משמשת כאן פה לקהילה גדולה של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. איני יכולה לסלוח לאחראים על המחדלים היומיומיים שנגרמים על ידי המערכת ופוגעים באיכות חיי הילדים שלנו. במשך שנים ניסינו לפנות לליבם של מקבלי ההחלטות, אך ללא הצלחה. הסברנו, ביקשנו, התחננו ובכינו אך נתקלנו בדלתות סגורות, חוסר אונים, אטימות, התעלמות או רצון כן לעזור שנעלם בסבך הביורוקרטיה. עכשיו, ערב יום הכיפורים, אני מאשימה ולא אסלח עד שיגיע השינוי הנדרש.
אלה הבעיות שאנו דורשים להן פתרון:
1. אין אנשי מקצוע ראויים שמקבלים שכר הוגן
2. אין הכשרות מתאימות למשלבות
3. מוסדות לימוד מרוחקים, מערך הסעות לקוי
4. אסור להורים ליצור קשר עם המשלבות והמשלבים של ילדיהם
5. ניצול תקציבים לקוי וניתוב תקציבים למקומות הלא נכונים
6. גורמים לכך שמורים לא רוצים לשלב ילדים עם מוגבלות בכיתות רגילות
7. מקצצים בשירותים שאמורים להינתן לילדים לפי חוק
8. לא מתחשבים בהוצאות הכלכליות של ההורים
9. הפכו את ההורים לילדים מיוחדים למקבצי נדבות
10. שום דבר ממה שנאמר כאן לא חדש – ועדיין לא טופל
אני מאשימה אתכם! את כל מקבלי ההחלטות! על העובדה שלא חידשתי לכם שום דבר. הכול ידוע לכם כבר שנים, ובכל זאת אתם לא עושים דבר. למה? כי לאף אחד לא אכפת. היחס אלינו הוא כמו אל כדור אבק שמטאטאים ממקום למקום. אז איך אפשר לסלוח?
