בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר אתמול 8 שנות מאסר על אורטל בנימין ו-4.5 שנות מאסר על רינת ינקו, שתי סייעות שהורשעו בהתעללות ב-26 פעוטות ב"גן של סיגל" בחולון. השופט יוסף טופף קבע כי הן אחראיות לעשרות מקרי תקיפה של פעוטות, כולל התעללות פיזית ונפשית בקטין, תקיפה הגורמת חבלה ותקיפה סתם. "פגיעה מכוונת היא בגידה בתינוק ובהוריו", כתב השופט בגזר הדין. "המעשים מטילים פחד ואימה משמעותיים על הקורבן. הקורבן בעמדת נחיתות ללא כל יכולת להגן על עצמו. הלב נכמר על הפעוטות שסבלו מנחת זרוען של הסייעות. ההורים הפקידו בידיהן את היקר מכל, והן בגדו באמונם".
בגזר הדין מצוטטת עדותה של גל לוי, אמא של הפעוטה א', שעברה התעללות בגן ונותרה עם פגיעות קשות והגדרה של "ילדה עם צרכים מיוחדים". ברעד ובהתרגשות אמרה האם את הדברים הבאים (במלואם):
"אז אני אתחיל עם זה שאני מאוד מתרגשת שמדובר ביום שמכנס אליו את כל השנתיים האחרונות. צעקנו בכל המקומות אבל זה המקום שבאמת מקשיב לנו. אני עומדת פה כשגרירה של ילדיי, של כל הגן ושל כל ילדי ישראל. ככה אני מרגישה זאת. אפילו הנאשמות אף פעם לא הקשיבו לנו ועכשיו כבודו מקשיב לנו. חלק ניכר מההורים התקשרו לאחל בהצלחה כי לא יכלו להגיע מבחינת קושי.
"חשוב להבין שאנחנו סוחבים פה השלכות, ההורים סוחבים השלכות, הסבים, הסבתות, האחים וכל מי שבמעגל שלנו סוחב את הפצעים ואת ההשלכות שהגן הזה הביא עימו. אדוני, אני יודעת שהנך שופט בכיר שפוגש מדי יום במקרי רצח ואונס וקשים אף יותר, אבל אבקש עדיין שתדמיין את הילדים שלנו, הרכים, הטהורים, הזכים, שעמדו שם יום יום וחטפו מכות קשות. אנחנו עכשיו הקול שלהם כי הם לא יכלו לדבר. הפרשה שלנו הינה פרשה חמורה ביותר מתוך שלל פרשיות. יש לאדוני משקל רב במלחמה הכוללת שלנו למגר ולטפל בתופעת המתעללות שהפכה ממש למכת מדינה…
"א' שלי הלכה בריאה לגן וחזרה עם תו נכה. את הנכות של א' כבר לא נצליח לבטל. לקח לי שנתיים להבין את זה ולהצליח להגיד את זה. אבל גם אנחנו נפגענו ביחד עם א'. גם אני, גם בעלי א' וגם אח של א'. כולנו קורבנות של ההתעללות הזאת. החיים שלנו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני שא' הלכה לגן הזה, לפני שאני שלחתי אותה לגן הזה בוקר בוקר.
"הבאתי תינוקת בריאה, חייכנית, התגשמות כל החלומות שלנו, בגיל חצי שנה לגן של סיגל. בחודשים הראשונים בהם הייתה בכיתת התינוקות א' פרחה. כשהייתה בערך בת שנה ו-4, למרות שעדיין לא הלכה עקב גמישות יתר, החלטתי שהגיע הזמן שתעלה לכיתת הביניים ושלחתי אותה ישירות לידיים הרעות של רינת ינקו מובילת הכיתה. לא דמיינתי אז שבהחלטה אחת שחשבתי שתקדם את הבת שלי, חרצתי את גורלה לכל החיים. כשהובלתי אותה כל בוקר כצאן לטבח וזמן קצר לאחר מכן א' התחילה להשתנות. מתינוקת רגועה, חייכנית, שישנה טוב ומתקשרת עם כל הסביבה, לפעוטה חסרת שקט שלא נרדמת במשך שעות ומתעוררת בצרחות אימה, שלא עוזבת את ההורים שלה, שפיתחה חרדה, שלא מפתחת שום כישורי שפה וחברה.
"בזמן שאני מתחילה לרוץ מגורם טיפולי אחד לשני, כשכולם לא מצליחים להבין מה קורה עם הילדה שלי, סיגל והצוות מבטיחות לי כל העת שהכל נפלא בגן ושאין לי מה לדאוג בכלל והן עובדות איתה ומקדמות אותה. הן קראו לה 'הנסיכה שלנו'. כל בוקר קיבלו אותה בחיוך ואמרו לי 'הנה הנסיכה שלנו הגיעה, היפה של הגן'. האמנתי להן, בטחתי בהן.
"לאחר שעלתה לכיתת הבוגרים, לאורטל בנימין, המצב רק המשיך להידרדר. הרגע היחיד של נחת שהיה לנו באותה תקופה הגיע בסגר הראשון (של הקורונה) במרץ 2020. אז פתאום קיבלנו הצצה לילדה שהייתה לנו, שחזרה לצייר, שחזרה לאכול ארוחת ערב עם המשפחה. את הילדה הזאת לא פגשנו מאז וכנראה גם לא נפגוש יותר לעולם. כשחזרנו מהסגר, כל התקדמות קטנה כגדולה שהיא עשתה בחודשים האלה נעלמה, והחלה רגרסיה קשה אף יותר. ואני לא מפסיקה בכל העת לשתף את סיגל בכל העדכונים והטיפולים שאנחנו עושים.
"מי דמיין אז שכל הזמן הזה היא יודעת בדיוק מה קורה לבת שלי, ואני, אמא שלה, לא מצליחה לחבר את החלקים. אבל הכל התחבר באותו אוגוסט השחור, עת גילינו באותו היום שכל האסימונים נפלו, כולם פה כבר יודעים. את המחיר הפיזי, הנפשי, הכלכלי, אנחנו משלמים מאז יום יום. נאלצתי לעזוב את המקצוע שלי כדי לטפל בא'. גני חינוך מיוחד, מטפלים מקצועיים בכל תחום דחו אותנו בזה אחר זה כשהם מציינים שהטראומה שלה כל כך מורכבת, שאין להם את הכלים לעזור. היו טיפולים בהם א' התכדררה והתחבאה מתחת לספסל, שמה את ידיה על הראש וצעקה במטרה שרק יתרחקו ממנה. במצבים האלה אפילו אני לא הצלחתי להתקרב אליה. היא הסתגרה בתוך עצמה.
"א' היום נוטלת תרופות כדי להצליח לישון ולהרגיע את החרדות ששולטות בה. א' לא תעלה לכיתה א' כבני גילה. היא נשארת עוד שנה בגן חינוך מיוחד. א' לא תרקוד במופע סיום של חוג בלט, לא תבלה במסיבות פיג'מות עם חברות, כנראה גם לא תדריך פעולות בצופים, ומי יודע אם נזכה לראות אותה מצליחה לסיים בית ספר, ואפילו אנחנו לא מעזים לחשוב הלאה.
"החלומות שלנו היום, אדוני, מאוד מאוד קטנים. שהיא תצליח לישון בלילה בכוחות עצמה, שנצליח לאכול ארוחת ערב משפחתית ביחד, שא' תחבר משפט שלם אפילו שהיא כבר בת 5. אני רוצה לשתף אותך בעוד משהו אחד. רק השבוע ע', הבן שלי, ילד בן 7 בסך הכל, שבעל כורחו נאלץ להתבגר ולוותר על כל כך הרבה כי יש לו אחות בבית עם צרכים מיוחדים, שאל אותי 'אמא, א' תמיד תהיה שונה?' ואני עונה 'כן ילד אהוב שלי. א' תמיד תהיה שונה'. כי אני, אמא שלה, שלחתי אותה לגן של סיגל והיא פגשה שם מפלצות. היא פגשה שם את אורטל ואת רינת ואת השותפות שלהן, והמפלצות האלה לקחו מא' את החיים שהיא נועדה לחיות".
