ישראכרט תשלם 80,000 שקלים לאסתי לוי מיכאלי, אישה עם שיתוק בגפיה התחתונות, לאחר שהפלתה אותה על רקע מוגבלותה, גרמה לה נזק נפשי והביאה לפיטוריה – כך פסקה לאחרונה השופטת אריאלה גילצר-כץ מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
“איך תסתדרי בתפקיד הזה עם הנכות שלך? את צריכה להתנייד”, כך אמרה למיכאלי ראש הצוות והמנהלת הישירה שלה בחברת האשראי, לאחר שהגישה בקשה לקדמה בחברה מנציגת שירות לתפקיד בכיר יותר. במהלך המשפט גם נחשף כי מיכאלי, בלית ברירה, עשתה את צרכיה על עצמה בשל חוסר זמינות, נגישות והקשבה מצד עובדי החברה כאשר הייתה צריכה עזרה לצאת לנוחיות.
לטענת עורכת דינה, גלית שמש פאוקר, מיכאלי, אישה נשואה ואמא לילד, עבדה במשך 12 שעות ביום ברצף וגם בימי שישי עד כניסת השבת. “במהלך השנים בהן עבדה הוענקו לה עשרות תעודות הוקרה ובונוסים כספיים – עדות לשביעות הרצון מעבודתה”, אמרה שמש פאוקר. “היא אישה עצמאית שלא נותנת למגבלה לעצור בעדה. היא סבלה בזמן האחרון מהצקות והעלבות במקום העבודה, ומנהלת צוות במוקד הטלפונים החלה ‘לחפש’ אותה כדי לקדם את פיטוריה”.
בסופו של דבר נשלח למיכאלי מכתב מטעם ישראכרט תחת הכותרת “כוונה לסיים את העסקתך בחברה”. היא הוזמנה שלוש פעמים לשימוע ולבסוף פוטרה מהעבודה, לטענתה “בשל הפליה ורצון למנוע ממני להגיע לקביעות בחברה”.
לטענת חברת האשראי, מיכאלי פוטרה על רקע שורה ארוכה של ליקויים בתפקודה ובהתנהלותה, בלי קשר למועד בו הייתה אמורה לקבל קביעות. בהתייחס לאמירה של ראש הצוות לגבי חוסר היכולת שלה להתנייד, טענה ישראכרט בבית המשפט כי “זה נאמר מתוך חשש ודאגה כנה של מי שליוותה, תמכה וסייעה לה רבות”.
בחברה הדגישו כי בניגוד לנטען, אין כל קשר בין סיום ההעסקה שלה בחברה לבין המוגבלות שלה. הם תיארו את הסיוע הרב שניתן לה עם היקלטותה במקום וגם בעבודה היומיומית, כולל כל ההתאמות שנדרשו לה ומשאבים ניהוליים שהוקצו על מנת להקל עליה וליצור עבורה סביבת עבודה מותאמת. בין השאר, טענו, היא קיבלה חניה פרטית, עמדת עבודה קבועה בסמיכות לדלת החירום, שהושארה פתוחה עבורה ואשר ממנה הייתה מגיעה למוקד, כיסא עבודה מקובע ללא גלגלים ועוד.
“מדי יום”, טענה ישראכרט בפני בית המשפט, “כאשר הייתה מגיעה לעבודה, הייתה התובעת מתקשרת למוקד או שולחת הודעה למנהליה או לאחד מחבריה במוקד, ואחד העובדים היה יורד אל החניון, מלווה אותה ומסייע לה להגיע לעמדת עבודתה”.
“התובעת חוותה סבל נפשי ופיזי בעבודתה”
השופטת גילצר-כץ קיבלה חלקית את טענותיה של חברת האשראי וקבעה כי מיכאלי פוטרה כדין. “פיטורי התובעת נעשו משיקולים ענייניים”, כתבה השופטת בפסק הדין. “הנתבעת צירפה תלונות והתראות למכביר, ובית הדין אינו אמור להתערב בשיקולי דעתו של המעסיק, שכן אם נעשו הפרות, זכותו של המעסיק לפטר בעת כשלים מקצועיים”.
יחד עם זאת, קבעה השופטת כי בעת פיטורי אדם עם מוגבלות יש לבחון את הפיטורים במשקפיים שונים מפיטורי עובד שאין לו מוגבלות. “חברת האשראי לא התחשבה במיכאלי, בנכותה ובקושי שלה למצוא עבודה חלופית”, כתבה בפסק הדין. “החברה לא הציעה לתובעת עבודה חלופית ואף לא שקלה להציע לה תפקיד אחר בחברה והחליטה לסיים את עבודתה. היה על הנתבעת להציע לתובעת משרה חלופית והיא לא עשתה כן. משכך נפל פגם בפיטורי התובעת בגינו הנתבעת תישא בפיצויים”.
השופטת הדגישה שישראכרט מעסיקה מעל ל-100 עובדים וחלה עליה החובה להעסיק מינימום 3% עובדים עם מוגבלות, כמו גם החובה למנות אחראי לקידום תעסוקה לעובדים עם מוגבלות ושילובם. “כעולה מהראיות, הנתבעת לא פעלה כדין כלפי התובעת בכל הנוגע ביחס לאנשים עם מוגבלות”, קבעה. “התובעת חוותה סבל נפשי ופיזי בעבודתה אצל הנתבעת, הנתבעת לא בנתה נהלי עבודה מסודרים בעבור התובעת, שנאלצה לבקש טובות מחבריה לעבודה על מנת שיסייעו לה ללכת לשירותים, לעלות מהחניה או פעולות אחרות שהצטרכו התניידות”.
“אין לחברה הבנה בהעסקת אנשים עם מוגבלות”
השופטת מתחה ביקורת על התנהלות ישראכרט. “חברת האשראי לא הבינה את המוגבלות של מיכאלי, לא ערכה תוכנית להתנהלות מולה ובקליטתה לחברה ולא התאימה את תנאי עבודתה למוגבלותה”, המשיכה להסביר בפסק הדין. “על המעסיק, בוודאי מעסיק שהיא חברה ציבורית, למנות נציג קבוע מתחלף שילווה את התובעת כאשר היא נזקקת לעזרה. זה חלק מנגישות והתאמה הנדרשות להעסקת אנשים עם מוגבלות. אין לחברה הבנה באשר להעסקה של אנשים עם מוגבלות ומעולם לא נוהלה שיחה עם התובעת באשר לצרכיה.
“על ממונה תעסוקה לאנשים עם מוגבלות להתאים פיזית את מקום העבודה לצורכי העובד, להתאים בעבורו ציוד שיתאים למוגבלותו, להתאים את נהלי העבודה ושעות העבודה לעובד ולספק לו חניה מונגשת. היה על הממונה על אנשים עם מוגבלות בחברה לנהל שיחה עם התובעת עם תחילת עבודתה על מנת לברר את ההתאמות הנדרשות וצרכיה היומיומיים בעבודה ולהבין את המשמעות של מוגבלותה. הנתבעת לא ערכה בירור יסודי ומובנה של הצרכים של התובעת והפתרונות בעבורה. הנתבעת אף לא הייתה מודעת למידת הנגישות הנדרשת בשבילה”.
