היום יצאתי לסיבוב בחוץ לראשונה. כן, נשארתי בטיפול. כל הסופ"ש התחבטתי ביני לבין עצמי אם לחזור לטיפול או לוותר. בסוף החלטתי להמשיך, לתת צ'אנס לעוד שבוע. עדיין אסור לי לצאת לבד, אבל מותר לי לצאת בליווי של אחת הבנות.
והיה קשה. היה רעש בחוץ, היו אנשים, ורק רציתי להתקפל לתוך עצמי. היה קשה פשוט ללכת ברחוב, לשבת בארומה, להיות. זה סימן טוב שהיה לי קשה. זה אומר שהדיסוציאציה פחתה קצת, ואני מתחיל לחוות את החרדה כמו שהיא. חזרתי לבית והחלטתי לנשום פנימה ולכתוב, להשתמש בהצפה הזו כדי לבטא את עצמי.
המנגנון שהוא גם נס וגם מחולל כאב
אני רוצה לדבר שנייה על דיסוציאציה, כי לרוב האנשים אין מושג על מה אני מדבר כשאני אומר דיסוציאציה. דיסוציאציה היא נס. היא מעין כיפת ברזל רגשית שבזכותה אני בחיים, שפוי, בריא. אבל דיסוציאציה היא גם כמו שדה מוקשים ברמת הגולן, שדה ענק מלא באמצעי הגנה שכבר אין בהם צורך; אמצעי הגנה מיותרים שנהפכו לסכנה.
דיסוציאציה זה מנגנון נוירו-פסיכולוגי שמשתמש בעובדה שהמוח האנושי מחולק לשניים וגם מורכב מכל מיני סוגים של מערכות שיודעות לעבוד בנפרד. תחשבו על המוח כעל מפעל שיש בו פסי ייצור שונים. חלקם תלויים זה בזה, אבל חלקם יכולים להמשיך לעבוד עצמאית. אירוע טראומתי הוא אירוע בו האדם מרגיש שהוא בסכנה. טראומה זו חוויה קשה במיוחד. קשה מאוד למוח, במיוחד מוח צעיר, לעבד את האירוע הקשה.
מה שקורה במצב של טראומה זה שחלקים שונים במוח מאחסנים את החוויה שאינה ניתנת לעיבוד. אם נחזור לדימוי המפעל, אז יש כמה קווי ייצור שהושבתו ומשמשים לצורך אחסון של תכולה יוצאת דופן. המוח ממשיך לעבוד ומעמיד פנים שהכל כרגיל. אבל חלקים גדולים ממנו לאט לאט ננגסים לצורך התמודדות עם הטראומה. שהדיסוציאציה מגיעה למצב של שחיקה – היא פתאום מפסיקה לפעול והגוף מוצף בתחושות קשות.
כשאני שואל את עצמי אם אני מתפקד או לא מתפקד, כמו שהתייחסתי אל עצמי בתחילת היומן, אני עושה לעצמי עוול. חלק מהתפקודים אצלי עובדים נהדר, בעיקר היכולת המילולית שלי. לעומת זאת, יש חלקים אחרים אצלי שבכלל לא מתפקדים (אני רוצה לשמור על עצמי, על הפרטיות שלי ועל הכבוד שלי, לכן אני לא אפרט מעבר לכך). אני מקווה שעכשיו אתם מבינים קצת יותר למה אני מתכוון כשאני אומר דיסוציאציה.
היום הדיסוציאציה ירדה קצת. הרגשתי אותה יורדת עוד לפני שיצאתי לטיול בחוץ. הרגשתי שהיא ירדה כשהרגשתי רצון לקרוא. מצאתי פה את אחד הספרים האהובים עליי: "ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילאים". ישבתי לקרוא בו כמעט שעה ברצף, וההרגשה של להצליח להתרכז, ללמוד וליהנות מהתהליך גרמה לי להרגיש שוב כמו עצמי.
אחד הדברים שבאמת הכי מקשים עלי כשהדיסוציאציה בשיאה זה חוסר היכולת שלי ללמוד דברים חדשים. חוסר היכולת שלי לרצות דברים מעבר למינימום הנדרש. חוסר היכולת שלי להיות נוכח. אני בעיקר רוצה להיות מתחת לשמיכה כי המגע של השמיכה מווסת אותי.
לא מגיע לבן הזוג שלי מישהו בריא?
אז היום יצאתי מהטיפול לכמה שעות. אני והבן זוג חוגגים שנה ביחד. שנה. שנה שלמה של 365 ימים שאנחנו מכירים. איך מישהו כל כך משמעותי לא היה קיים בחיים שלי קודם? איך אנחנו מכירים רק שנה? יש לנו שעתיים לחגוג יחד. שעתיים לסכם שנה, לחגוג אותה, לקוות לעתיד. ואז אני צריך לחזור חזרה לטיפול. לחזור חזרה למרחק ולגעגוע, לחוסר שלו, להיות בנפרד.
אבל אני מנותק לגמרי, לא מרגיש אושר ולא מרגיש עצב ולא מרגיש כלום. אני חושב שיש בתוכי אימה גדולה לקראת ציון הדרך הזה. אחרי שנה ביחד תיכננו לעבור לגור ביחד, לעלות הילוך. האם אני מוכן? האם הנפש שלי יכולה להכיל עוד בן אדם? האם אני לא שבור מדי בשבילו? איך נעלה שלב במערכת היחסים כשאני רחוק, בטיפול אינטנסיבי שלוקח ממני את כל הכוחות שלי? אני אוהב אותו כל כך. לא מגיע לו מישהו בריא? מישהו נוכח יותר? מישהו שלא יהיה בדיסוציאציה ביום השנה שלנו?
היה מושלם, כמו שתמיד מושלם להיות לידו. הוא שכח להביא את הגלידה שהוא היה צריך להביא לארוחה המשותפת שלנו, כי הוא חשב על בסיסים לא שגרתיים לחזקת שתיים. אני דיסקלקולי אז אין לי מושג מה כתבתי כרגע.
היה מושלם. דיברנו על הפחדים, ועל הטוב, ופשוט התחבקנו. הוא הביא את הגלידה באיחור; גם הגלידה הייתה מושלמת. העתיד נראה קשה פחות כשהוא נמצא. הוא מסביר לי שאני טוב בשבילו, כן, למרות שאני בטיפול אינטנסיבי. שהוא אוהב את זה שאני מטפל בעצמי, שאני לא נהפך לנטל כשקשה לי אלא פונה לעזרה ומבקש עזרה. הוא אוהב את המסע שלנו ביחד ורוצה להמשיך את ההרפתקה ביחד. אפילו עכשיו כשקשה לי הוא נשען עליי, לא מפחד לבקש עזרה בדברים שהוא יודע שאני יכול ומסוגל לעזור. הוא רואה אותי בצורה מורכבת במקום החד מימדיות שבדרך כלל רואים כשמסתכלים עלי ועל שכמותי.
לנהל את המחלה שלי טוב יותר
עוד שבוע מגיע לכדי סיום. הבית מתרוקן מהמטופלות, כל אחת חוזרת למקום שלה. נותרנו 4 בנות. אני פה כי עדיין אסור לי לצאת לסופ"ש (שבוע שעבר היה סופ"ש חריג), וכל אחת מהאחרות נשארות מסיבותיהן שלהן. יש שקט. יש הפסקה מקבוצות ולו"ז צפוף. אפשר לנוח.
אני שמח שנשארתי עוד שבוע. למדתי הרבה השבוע. למדתי על חלון הסבילות של פוסט טראומתיים – למדתי למה לפעמים אנחנו לא מווסתים. למדתי על התמודדות. מעולם לא הייתי בטיפול שכולו מרוכז 100% מהזמן בתסמינים של פוסט טראומה וניהול שלהם.
הבנתי גם למה בחרתי להישאר. בחרתי להישאר כי מגיע לי לחיות. כשאני בדיסוציאציה ממושכת אני שורד, אבל אני לא מרגיש את שמחת החיים והאושר שמגיע לי לחוות. מגיע לי לחיות את החיים הכי טובים שאני יכול, והמקום הזה יכול לשפר את איכות חיי. ונכון, כבר הייתי בהרבה סוגים של טיפול, אבל מעולם לא הייתי בטיפול אינטנסיבי שבאמת מיועד לפוסט טראומה.
הייתי בטיפולים אינטנסיביים שהצהירו על עצמם שהם מיודעי טראומה, אבל ברובם הגדול, לצערי, לא היו כאלו. פה אני מקבל גם ידע וגם טיפול. פה אני נמצא עם קבוצת השוות שלי שמתמודדות עם מה שאני מתמודד. אני מדבר עם הבנות פה באותה שפה והמטפלות באמת באמת מצליחות לשלב בין שיטות טיפול שונות שעוזרות לי להרגיש יותר טוב.
אני רוצה לצאת מפה חזק, עם כוחות ועם יכולת לנהל את המחלה שלי טוב יותר. אני רוצה לצאת מפה חי.
לטור הקודם:
מחר אני מתאשפז. למה אני עושה את זה לעצמי
***************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 4 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
***************
